מפלצות הלילה הגשום

‫ש ‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫מפלצות‬ ‫הלילה‬ ‫הגשום‬

‫סדרת‬ ‫מחולל הפחד‬ ‫מפלצות הלילה הגשום‬ ‫מאת ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬ ‫האיור מאת מקס שטולמן‬

‫כל הזכויות שמורות לש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן © נכתב בשנת ‪ 4002‬בהיות הכותב בן ‪31‬‬ ‫התפרסם בבלוג "מחולל האופל" בשנת ‪4031‬‬ ‫‪Shimonstories.wordpress.com‬‬

‫עשו לייק לדף "ספרי אימה" בפייסבוק!‬ ‫‪facebook.com/HorrorBooksIsrael‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪1‬‬

‫‪1‬‬ ‫"בוקר טוב ְק ֶרייג!"‬ ‫נשמעה צעקתה המרגיזה של אמי‪ ,‬ממש מעל המיטה שלי‪.‬‬ ‫בהתפרצות כעס הרמתי את הכרית שלי וזרקתי אותה לכיוונה‪.‬‬ ‫החטאתי למזלי‪ .‬טוב נו‪ ,‬אימא שלי יודעת שזה נעשה בחביבות‪.‬‬ ‫"אין היום לימודים‪ ,‬אימא‪ .‬למה הערת אותי?"‬ ‫"אני יודעת‪ .‬אבל בוודאי שכח ת שאנחנו נוסעים היום לדודים‬ ‫של אבא‪ ,‬נכון?" השיבה אמי בחיוך‪.‬‬ ‫ומיד נזכרתי‪ .‬קפצתי מה מיטה שלי והתחלתי להתלבש בזריזות‪.‬‬ ‫כמעט לבשתי את הג'ינס הרחבים האופייניים שלי הפוך‪ ,‬ואת‬ ‫החולצה גם כן‪ .‬אבל קבעתי שיא של התלבשות‪ .‬כשסיימתי פניתי‬ ‫אל אמי‪" :‬מתי יוצאים?"‬ ‫"בעוד רבע ש עה‪ ,‬בינתיים גש לאכול!" היא אמרה‪ ,‬טסתי‬ ‫למטבח‪.‬‬ ‫למען האמת‪ ,‬הדודים של אבא שלי הם לא האנשים שהכי‬ ‫מלהיבים אותי‪ ,‬אם לומר את האמת‪ .‬בדרך כלל משעמם שם‪ .‬אז‬ ‫זהו שדווקא בימים הקרובים לא יהיה כך‪ .‬יש לי סיבה לשמוח‪:‬‬ ‫לכבוד חופשת החורף אימא שלי הזמינה כרטיסים למולטי‪-‬פארק‪.‬‬

‫‪ | 2‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫כל הכיף שבעולם מלוכד לתוך בועה אחת‪ .‬כל דבר שרק תחשבו‬ ‫עליו נמצא שם‪ .‬הכל‪.‬‬ ‫רק חבל שלא יורד שלג באזור הכפר שבו גרים דודיי‪ ,‬אני בטח‬ ‫אתגעגע‪ .‬כי היכן שאנחנו גרים יורד שלג בחורפים‪.‬‬ ‫"הכל מסודר!" צעקתי אמש בשמחה כשסידרתי את הדברים‬ ‫לחופשה שאליה נצא עוד מעט‪" ,‬זה יהיה החופש המאושר ביותר‬ ‫בחיים שלי!" צהלתי‪.‬‬ ‫"אתה צודק לגמרי‪ ".‬אמר אבי והכניס לפיו קציצה שלמה‪.‬‬ ‫"אני בטוחה שהאווירה הכפרית תהיה מיוחדת במינה‪".‬‬ ‫המשיכה אימא‪.‬‬ ‫וכמה שכולנו טעינו‪...‬‬

‫מאוחר יותר באותו בוקר נסענו כולנו במכונית הישנה שלנו‪ ,‬מזג‬ ‫האוויר בחוץ היה מעונן‪ .‬במשך כרבע שעה ירד גשם שוטף‪ ,‬אבל‬ ‫הוא הפסיק לאחר‪-‬מכן ולא שב‪.‬‬ ‫בזמן הנסיעה שוחחנו על נושאים כגון ‪-‬‬ ‫"כמה כיף יהיה לנו‪" - ",‬זו תהיה החופשה הטובה ביותר שאי‬ ‫פעם נחווה‪" - ",‬שמעתי שמולטי‪-‬פארק זה אחד הפארקים הכי‬ ‫מבוקרים בשנה האחרונה‪" - ",‬יש לנו מזל שהדודים גרים בקרבת‬ ‫הפארק!" ‪ -‬ועוד‪ ,‬ועוד‪...‬‬ ‫שמי כפי שהבנתם הוא קרייג‪ ,‬קרייג הו ִֹקינְס‪ .‬אני בן ‪ ,11‬אבל‬ ‫לומד בכיתה ז'‪ ,‬יש לי פנים ארוכות‪ ,‬עיניים גדולות ואף קטנטן‪.‬‬ ‫שמה של אמי הוא מָ אי‪ ,‬ושל אבי ג'וֹש‪ .‬שניהם בעלי שיער שחור‬ ‫כמוני‪ .‬אבל אבא שלי נמוך ואמי גבוהה כמוני‪ .‬אם תשאלו אותי‪,‬‬ ‫השילוב הכי מתאים‪.‬‬ ‫כמו שאמרתי‪ :‬אני גבוה‪ .‬מאוד גבוה‪ .‬כל החברים והחברות שלי‬ ‫מחמיאים לי שאני יפה‪ ,‬גם אימא שלי אומרת כך‪ .‬החיים שלי הם‬ ‫בסדר גמור‪ ,‬שגרתיים למדי וללא הרבה תקלות‪ .‬יום טוב‪ ,‬יום לא‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪5‬‬

‫אבל מה שעמד לקרות לי בקרוב הפך לגמרי את שגרת החיים שלי‪.‬‬ ‫לגמרי!‬ ‫הגענו לבסוף לכפר שבו מתגוררים הדודים של אבי‪.‬‬ ‫הם בסביבות גיל ה‪ ,06-‬אבי בן ‪ . 06‬הדודים מתגוררים בשטח‬ ‫נידח בקצה הכפר‪ ,‬מוקפים בביצות ואגמים‪ .‬אני מבקר אצל הדודים‬ ‫שלי כל שנה בערך‪ ,‬וכל שנה פשוט מתתי שם משעמום וכל פעם‬ ‫מחדש הופתעתי לגלות עד כמה הדודים האלה מוזרים‪ .‬הדוד‬ ‫צ'רלס מ ו ְֹרגָן לעולם לא הרשה לאורחיו להיכנס למרתף‪ ,‬ואשתו לא‬ ‫הרשתה לעלות לעליית הגג‪ .‬כל מה שהיה שם לעשות זה לבלות‬ ‫מול הטלוויזיה ולשוטט בין הסלון לקומה השנייה‪.‬‬ ‫אבא החנה את המכונית מול המוסך של הדוד צ'רלס והשתיק‬ ‫את המנוע‪ ,‬כולנו יצאנו מהמכונית ושמחנו כאשר הדודה רבקה ‪-‬‬ ‫אשתו של צ'רלס ‪ -‬יצאה מהבית ובירכה אותנו לשלום‪.‬‬ ‫היא החביאה את ידיה מאחורי גבה‪.‬‬ ‫"שלום דודה רבקה!" אמר אבי בשמחה‪ ,‬הוא חיבק את דודתו‬ ‫כאילו היה ילד קטן‪ .‬רבקה חייכה ועדיין הסתירה את ידיה מאחור‪.‬‬ ‫נבהלתי‪ .‬החיוך שעל פניה בישר רעות‪.‬‬ ‫מה היא מסתירה שם? הייתה לי תחוש ה רעה‪ .‬ואז היא פנתה‬ ‫אליי‪:‬‬ ‫"מתנה לכבוד הציונים הטובים בבית הספר‪ ,‬קרייג!" היא צעקה‬ ‫לפתע וכמעט נחנקתי‪.‬‬ ‫היא שלפה מתנה גדולה מאחורי גבה‪" ,‬זו מתנה בשבילך‪ ",‬היא‬ ‫הושיטה לי אותו‪" .‬אני מקווה שתאהב אותה!"‬ ‫הדודה רבקה היא דודה די נחמדה‪ ,‬היא נמוכה ושמנמנה‪ ,‬עיניה‬ ‫חדות בי ותר והיא ממש לא זקוקה למשקפיים‪ .‬היא מאוד פעילה‪.‬‬ ‫יש לה שיער די קצר‪ ,‬מה שקצת מכער אותה‪ .‬אבל אני מאד מחבב‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫היא הביטה בנו לכמה שניות בעוד אני מושיט את ידי אל‬ ‫המתנה ובוחן אותה‪ ,‬היא הייתה עטופה בקישוטים יפים‪ ,‬ועליה‬ ‫הייתה כתובה ברכה‪ .‬הודיתי לדודה רבקה וחייכת י‪ ,‬ואז היא הביטה‬

‫‪ | 6‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫בי מבט נוקב וחשדני‪ ,‬מבט חודר שהפחיד אותי מאוד‪ .‬הבטתי גם‬ ‫אני אל תוך עיניה‪ ,‬אבל התייאשתי מיד‪ ,‬זו הייתה אישה מבוגרת‪.‬‬ ‫לא נעים‪ ,‬אחרי הכל‪.‬‬ ‫אמי ניגשה אל הדודה ושאלה‪" ,‬אמממ‪ ...‬גברת רבקה‪ ,‬אני לא‬ ‫רוצה להישמע בלתי מנומסת‪ ,‬אבל‪ ,‬תוכלי ללוות אותי בבקשה אל‬ ‫חדר האירוח שלנו?"‬ ‫"אין בעיה‪ ,‬בואי אחריי‪ ".‬השיבה הדודה רבקה‪ .‬שתיהן נעלמו‬ ‫מבעד למפתן הדלת‪.‬‬ ‫אבי הוציא את המזוודה הכבדה ביותר מהמטען האחורי של‬ ‫המכונית‪ ,‬ואז סגר את המטען בחוזקה‪.‬‬ ‫"תיסחב בבקשה את המזוודות הקלות לחדר האירוח שלנו‪,‬‬ ‫קרייג‪ ".‬ביקש אבי‪.‬‬ ‫"בשמחה‪ ",‬פנית י אל המזוודות 'הקלות' ובקושי רב הרמתי‬ ‫אותן‪ .‬סחבתי אותן במהירות למרפסת הכניסה בניסיון להראות‬ ‫שזה קל עליי‪ .‬עצרתי במרפסת כדי לקחת אוויר‪ ,‬ואז המשכתי‬ ‫לסחוב את המזוודות לחדר האירוח שלנו‪.‬‬ ‫עמדתי לעלות במדרגות לחדר האירוח‪ ,‬כשלפתע שמעתי רחש‬ ‫של אנחות כבדות בוקע מאחור י‪ ,‬האנחות התקרבו לעברי‪ .‬קפאתי‬ ‫במקומי‪ .‬הרגשתי חום לצדי‪ ,‬וכעבור שנייה הרגשתי יד נוחתת לי‬ ‫על הכתף‪ ,‬יד רטובה‪ ,‬לחה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪7‬‬

‫‪1‬‬ ‫בבהלה נוראית הסתובבתי לאחור‪ ,‬וגיליתי שזה בסך הכל היה‬ ‫הדוד צ'רלס!‬ ‫"אוי‪ ,‬אני מצטער‪ ",‬מלמל הדוד‪" ,‬שכחתי לנגב את ידיי‪ .‬רק‬ ‫הרגע שטפתי כלים‪ ,‬אז סליחה על ש הגעלתי אותך‪ ".‬התנצל הדוד‬ ‫צ'רלס‪.‬‬ ‫"אין בעיה‪ ,‬הדוד צ'רלס! אמממ‪ ...‬תוכל להגיד לי איפה עליי‬ ‫לשים את המזוודות?" שאלתי‪.‬‬ ‫"בקומה השנייה בבקשה‪ ,‬בחדר האירוח הרגיל שלכם‪ ",‬הורה‬ ‫הדוד צ'רלס‪" ,‬ודרך אגב‪ ,‬אתה מאוד גבהת מאז הפעם האחרונה‬ ‫שנפגשנו‪ .‬שנה וחצי עברה מאז‪".‬‬ ‫הדוד צ'רלס הוא אדם קצת זקן‪ ,‬האמת‪ .‬יש לו הרבה שערות‬ ‫שיבה‪ ,‬והוא די גבוה‪ .‬פניו ארוכות וצרות‪ ,‬עיניו מצומקות‪ .‬הדוד‬ ‫צ'רלס לובש משקפיים רק כשהוא קורא‪ .‬בדרך כלל הוא יושב‬ ‫בספה ונח לו‪ ,‬הוא די משועמם רוב הזמן‪.‬‬ ‫"תודה‪ ,‬הדוד צ'רלס‪ ".‬הודיתי לו על המחמאה‪ .‬הדוד צ'רלס‬ ‫הביט בי חיוך אחרון ואז פנה חזרה אל המטבח‪ .‬גם אני הבטתי בו‬ ‫ואז הרמתי את המזוודות‪ .‬התחלתי לעלות במעלה המדרגות לעבר‬

‫‪ | 8‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫הקומה השנייה אך פיצוץ על‪ -‬קולי פתאומי גרם לי להתגלגל‬ ‫בחזרה למטה "מה‪ ..‬מה זה היה דוד צ'רלס?"‬ ‫דממה‪.‬‬ ‫"הדוד צ'רלס?"‬ ‫בהלה החלה לכסות או תי‪ .‬לאן לעזאזל הוא נעלם?‬ ‫לפתע קלטתי מימין לזווית העין שלי את אבי נכנס הביתה‬ ‫בשעטה אדיר‪.‬‬ ‫"מה קרה אבא??" שאלתי בדאגה‪.‬‬ ‫"החורף והשלכותיו!" זעם אבי‪" ,‬כמעט הפלתי את כל‬ ‫המזוודות מהרעם הזה! לעזאזל!"‬ ‫"גם אני‪ "...‬השבתי במתינות פתאומית‪" ,‬תגיד אבא‪ ,‬לעזור לך‬ ‫לסחוב את ה מזוודה הגדולה?" הצעתי‪.‬‬ ‫"לא תודה קרייג‪ ,‬אני אסתדר לבד‪ ".‬ענה אבי‪ ,‬מעט זועף‪ .‬הוא‬ ‫תפס שוב את המזוודה והחל לסחוב אותה אל הסלון‪ ,‬ואני פניתי‬ ‫אל חדר האירוח‪ ,‬החדר שבו אני והוריי ישנים‪ .‬למעשה היו אלו‬ ‫שני חדרים ‪ -‬חדר קטן בתוך חדר גדול‪ ,‬בגדול ישנו הוריי ובקטן‬ ‫יותר אני ישנתי בו‪.‬‬ ‫הנחתי את המזוודות על יד הקיר‪ ,‬וירדתי למטה לסלון‪ .‬בדיוק אז‬ ‫יצא הדוד צ'רלס מהמטבח‪ ,‬כשידיו נקיות לחלוטין‪.‬‬ ‫"ניגבתי את ידיי‪ ,‬קרייג‪ ".‬הוא אמר בנימה מבודחת‪ .‬הבטתי בו‬ ‫בחיוך מאולץ ואז הפניתי את מבטי אל אבי שבדיוק נכנס עם‬ ‫המזוודה לסלון‪.‬‬ ‫אבי נאנח‪ ,‬ואז הוא הוריד בכאב את המזוודה האחרונה אל הרצפה‪,‬‬ ‫"היא כל‪-‬כך עמוסה המזוודה הזאת ‪ -‬כאילו שאנחנו נוסעים לאיזה‬ ‫חופשה בת חודש‪ "...‬התלונן אבי‪ .‬הוא נאנח שוב והרים את‬ ‫המזוודה‪ .‬לא ממש רציתי לגשת ולעזור לו לסחוב את המזוודה‬ ‫לחדר האירוח באותו הרגע‪ .‬אבל הודות לחיוך הלגלגני של הדוד‬ ‫צ'רלס‪ ,‬לא יכולתי שלא להציע לו עזרה‪.‬‬ ‫"תודה קרייג‪ ",‬אמר אבי‪" ,‬אני מתנצל אם נשמעתי כועס קודם לכן‪,‬‬ ‫זה רק בגלל העייפות‪".‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪9‬‬

‫הרעמים‪ ,‬כפי שניחשתי‪ ,‬הרעמים היו רק הכנה‪.‬‬ ‫מיד התחלנו לשמוע טפטוף גשם שהולך ומתחזק‪.‬‬ ‫"הולך להיות קריר הלילה‪ ",‬אמר הדוד צ'רלס‪ ,‬ואז הוא הביט בי‬ ‫בחיוך זדוני‪" ,‬קרייג! מה דעתך על תה ועוגיות?"‬ ‫"בשמחה‪ ",‬השבתי‪ ,‬בקול רועד משהו‪ .‬הדוד צ'רלס קצת הפחיד‬ ‫אותי‪ .‬מעולם הוא לא חייך כל‪ -‬כך הרבה חיוכים בשעה הראשונה‬ ‫לביקור‪ .‬חיוכים מרושעים‪ .‬מה משמח אותו כל‪-‬כך בחודש החורפי‬ ‫הזה?‬ ‫השתרכתי בעקבות הדוד צ'רלס למטבח‪ ,‬אך ברגע שנכנסתי נחבטה‬ ‫ונסגרה דלת המטבח ברעש עצום‪ .‬קפצתי ממקומי‪ .‬חיוך מרושע‬ ‫נוסף עלה על פניו של הדוד ברגע שהוא הוציא קופסת עוגיות‬ ‫מהארון‪ .‬לפתע הצטערתי על כך שנסענו ללון דווקא אצל הדודים‬ ‫מורגן‪ .‬אך מיד נזפתי בעצמי‪ ,‬אתה סתם פחדן קרייג‪ ,‬הדוד שלך‬ ‫בסך הכל שמח מכך שה גענו אליהם לחופשה‪ ,‬אז מה הבעיה שלך?‬ ‫כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי יושב בשעמום במטבח‪ ,‬נועץ‬ ‫מבט באיזו תמונה ישנה על הקיר‪ ,‬תמונה של בִ יצת יערות‪ ,‬בעודי‬ ‫טובל את העוגיות בָ תֶ ה ואחר כך נוגס בהן‪.‬‬ ‫הייתי משועמם‪ ...‬משועמם באופן מסוכן‪.‬‬ ‫את שעות אחר הצהריים ביליתי במנוחה על המיטה בחדרי‬ ‫הקטנטן ובהתבוננות אל מחוץ לחלון‪.‬‬ ‫בחוץ ירד שיטפון‪ ,‬מבול נוראי‪ .‬מעולם לא ראיתי כל‪-‬כך הרבה‬ ‫גשם‪ ,‬והדבר היה מטריד למדי‪ .‬האדמה בחצר האחורית התחילה‬ ‫להפוך לבוץ טרי ומסוכן‪ ,‬אבל כשלבשתי את מעילי ורציתי לצאת‬ ‫לחצר ולנסות לדרוך על הבוץ ולראות אם הוא טובעני‪ ,‬הדודה‬ ‫תפסה אותי בצווארון המעיל ומשכה אותי בכוח הרחק מהחצר‬ ‫האחורית‪.‬‬ ‫"אני מזהירה אותך ילדון צעיר! אל תצא אל החצר האחורית‬ ‫בימים הקרובים! אפילו כשאני לא פה! הבוץ הזה מסוכן מאוד‪,‬‬ ‫והאדמה בחצר שלנו הפכה להיות טובענית כשיורד גשם בכאלו‬

‫‪ | 30‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫כמויות‪ .‬אני מזהירה א ותך‪ ,‬קרייג!" אמרה הדודה‪ ,‬תוך שהיא‬ ‫מניפה באצבע המורה שלה‪ .‬משכת בכתפיי וחזרתי לחדר האירוח‪.‬‬ ‫כל‪-‬כך משעמם‪.‬‬ ‫אבל בכל זאת‪ ,‬הנחמה היחידה שלי הייתה שמחר אנחנו נוסעים‬ ‫למולטי פארק‪ .‬וכמובן שבאותה דקה לא דמיינתי לעצמי‪ ,‬שאנחנו‬ ‫יותר לא נוסעים לשום מקום! שום מקום!‬ ‫לא נר דמתי כל הלילה‪ .‬הייתי ער לפחות עד שעה שתיים בלילה‪ .‬לא‬ ‫הצלחתי להירדם באשמת הרעש הרצחני של השיטפון‪ .‬ניסיתי‬ ‫להתעלם מהגשם‪ ,‬אז שאלתי את עצמי כמה שאלות שהעיקו עליי‬ ‫במשך היום‪ ,‬כמו ‪-‬‬ ‫"האם ההורים שלי יסכימו שבכל זאת ניסע למולטי‪-‬פארק‪,‬‬ ‫למרות הגשם?"‬ ‫"למה הדוד צ'רלס כל‪ -‬כך עליז בזמן האחרון‪ ,‬מה הבעיה של‬ ‫הזקן? ולמה הדודה רבקה לא מרשה לי לצאת לחצר?"‬ ‫"ומתי בדיוק אני עומד להירדם הלילה?"‬ ‫לכל הדברים הללו היו תשובות‪ ,‬אך בזמנים שונים‪.‬‬ ‫בינתיים נולדה עוד שאלה‪ .‬זמן הלידה שלה התרחש בשעה‬ ‫חצות ורבע‪ .‬נשענתי על אדן החלון והבטתי על החצר האחורית‪.‬‬ ‫יכולתי לראות את הבוץ נשטף מפה לשם‪ ,‬משם לפה‪ ,‬כמו גלים‬ ‫בחוף ים‪ .‬זה היה מרגיע מעט‪ ,‬יכולתי להירדם בקלות מתוך צפייה‬ ‫בתנועות הללו שחזרו על עצמן‪ ,‬אלא שאז קלטה עיני דבר שנראה‬ ‫מוזר באופן מחריד‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪33‬‬

‫‪3‬‬ ‫זה קרה אחרי חצות‪ ,‬מהלומות הגשם פסקו‪ .‬ולאחר כמה שניות‬ ‫התחילה האדמה בחצר לרעוד קלות‪ .‬מיקדתי את מבטי בקרקע‬ ‫הבוצית ונחרדתי לראות גושי בוץ בגודל חצי מטר נפלטים מתוך‬ ‫האדמה לגובה של שלושה מטר ונוחתים בקול רך חזרה על‬ ‫האדמה‪ .‬בסיומה של אותה דקה ספרתי שלושה גושי בוץ שנפלטו‬ ‫מהקרקע‪ .‬מיקדתי לעבריהם את מבטי‪ .‬ואז ששמעתי קול שמגיע‬ ‫מתוך הבית‪ ,‬ממש מאחורי דלת חדר השינה‪ .‬טופ‪ ,‬טופ‪.‬‬ ‫זה היה קול של צעדים שנעו על גרם המדרגות‪.‬‬ ‫מישהו פרץ אל הבית‪ ,‬חשבתי וקרקפתי התכווצה‪ .‬מי זה?‬ ‫טופ‪ ,‬טופ‪ ,‬טופ‪.‬‬ ‫טופ‪ ,‬טופ‪ ,‬טופ‪.‬‬ ‫ואז זה הגיע‪ .‬שמעתי את דלת חדר השינה של הוריי נפתחת‬ ‫בחריקה צורמת‪ ,‬איייי‪....‬‬ ‫הלב שלי פעם בטירוף‪.‬‬ ‫זה היה איטי‪ .‬ניסיתי לבלוע רוק‪ ,‬אבל הפה שלי היה יבש‬ ‫לגמרי!‬

‫‪ | 34‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫ואז נאנחתי בחוזקה‪ ...‬זה היה בסה"כ אבא שלי‪ ...‬הוא ביקר‬ ‫בשירותים‪ .‬נו טוב‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫אבל טעיתי כשאמרתי את זה‪ .‬אבא שלי אמנן נשכב על המיטה‬ ‫אחרי השירותים והחל להירדם‪ .‬אך הצעדים המפחידים חזרו‪,‬‬ ‫וידעתי בוודאות שזה לא אחד מאלו שנמצאים בתוך הבית‪ .‬מישהו‬ ‫פרץ אל הבית!‬ ‫טופ‪ ,‬טופ‪ ,‬טופ‪.‬‬ ‫טופ‪ ,‬טופ‪ ,‬טופ‪.‬‬ ‫גבותיי נמשכו לאחור בפחד נוראי‪ ,‬ואני כיסיתי את עצמי‬ ‫בשמיכה‪ ,‬ממתין שרעש הצעדים ייעלם‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬רעש הצעדים נעלם לבסוף‪ ,‬כמה דקות לאחר שהוא‬ ‫התחיל‪ .‬התחלתי להרגיש תש וש‪ ,‬ונרדמתי כמה דקות אחר כך‪.‬‬ ‫אך לא לזמן רב‪ .‬התעוררתי בשעה אחת בלילה למשמע קול‬ ‫אדיר של פלופ‪ .‬זה היה כל כך חזק‪ ,‬שנדמה היה לי שגוש הבוץ‬ ‫נפלט מתוך הכרית שלי!!! נשימותיי היו כבדות‪ .‬פניתי שוב אל‬ ‫החלון‪ ,‬הבטתי למטה אל החצר וצמרמורת חלפה בגבי‪.‬‬ ‫כל החצר הייתה מכוסה בגושי בוץ‪ ,‬אפלים‪ ,‬לאורך כל החצר‪.‬‬ ‫אפילו סנטימטר מרובע אחד של קרקע לא נשאר שם‪ ,‬הכל היה‬ ‫מלא בגושים‪ .‬מה פירוש הדבר?‬ ‫אבל רציתי לחקור את הדבר שממנו פחדתי יותר ‪ -‬הצעדים‬ ‫המצמררים‪ .‬אולם כשהפניתי את האוזן לשמוע אם עוד ישנו רעש‬ ‫כלשהו מהמסדרון‪ ,‬הצלחתי לשמוע רק את הנחירות של אבי‪.‬‬ ‫חזרתי אל המיטה בתחושת הקלה שהתערבה בתוכה תחושת‬ ‫אכזבה‪.‬‬ ‫לפחות ידעתי דבר אחד לפני שנרדמתי‪ ,‬הגשם חזר לרדת‪.‬‬ ‫והפעם בכוח כפול יותר מכל הקודמים ביחד‪.‬‬ ‫למחרת בבוקר הופתעתי לראשונה מזה ‪ 11‬שנות חיי‪...‬‬ ‫התעוררתי לפני ההורים שלי! הם עוד ישנו!‬ ‫הבטתי בשעון הדי גיטלי שהיה מונח על השידה ליד מיטתי‪,‬‬ ‫וגיליתי שהתעוררתי בשעה ‪ 0:66‬בבוקר‪ .‬שברתי שיא‪ .‬אבל המוח‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪31‬‬

‫שלי לא אפשר לי להרהר בכך‪ ,‬כי הוא הזכיר לי ברשעות על‬ ‫ההתרחשות המוזרה שראיתי אתמול בלילה ‪ -‬גושי בוץ שנפלאו‬ ‫בכוח רב מהאדמה וכעבור שעה קלה מילאו את כל החצר של‬ ‫דודיי‪ ,‬זה הגיוני בכלל? ומי פרץ אתמול לבית?‬ ‫מה שבטוח‪ ,‬זה שאת השאלה עוד יש באפשרותי לפתור‪ .‬קמתי‬ ‫מהמיטה‪ ,‬ופניתי אל עבר החלון‪ .‬נשענתי על אדנו והבטתי לעבר‬ ‫החצר‪.‬‬ ‫הופתעתי לגמרי‪.‬‬ ‫שום גוש בוץ לא שכב שם‪ ,‬שום חצר לא הייתה מכוסה בעשרות‬ ‫גושים‪.‬‬ ‫אתה נותן לדמיון שלך להגזים‪ ,‬נזפתי בעצמי‪ ,‬אתה ממש חולם‬ ‫בהקיץ‪ .‬היית יותר מדי עייף אמש‪ ,‬בוודאי דמיינת את גושי הבוץ‪.‬‬ ‫או שלא‪ ,‬למרות הכל הבחנתי בגוש אחד ויחיד (רק אחד!) שנח‬ ‫בקצה החצר‪.‬‬ ‫"אני‪ ..‬אני לא מבין‪ ",‬תהיתי‪" ,‬איך זה שגוש אחד נשאר בחצר‬ ‫האחורית‪ ,‬והשאר נעלמו? אני חייב לצאת ולבדוק‪ ".‬החלטתי‪.‬‬ ‫קמת י מהמיטה ולבשתי בפזיזות את הג'ינסים שלי‪ ,‬הג'ינסים‬ ‫שלבשתי אתמול‪ .‬לבשתי גם סוודר‪ ,‬ועליו מעיל חמים‪ .‬ירד גשם‬ ‫קל‪ ,‬טפטוף קל‪.‬‬ ‫אך לפני שירדתי למטה לקומה הראשונה‪ ,‬נזכרתי בדבר מטריד‬ ‫ביותר‪ :‬הרי דודה רבקה אסרה עליי בשיא האיסור לצאת אל החצר‬ ‫האחורית‪.‬‬ ‫"אבל אני אצא לחצר ב כל זאת!" לחשתי לעצמי באומץ לב‪.‬‬ ‫פתחתי את דלת חדר האירוח‪ ,‬עקפתי את מיטת הוריי ויצאתי‬ ‫בשקט אל מסדרון‪ .‬קול של נחירות בוקע מחדר השינה של דודיי‪.‬‬ ‫הם ישנים‪ .‬תודה לאל‪.‬‬ ‫פסעתי בקלילות למטה אל הסלון‪ .‬פניתי בסוף הסלון לצד ימין‪,‬‬ ‫אל הדלת שמובילה אל החצר האחורית‪ .‬אך מבטי התעקש‬ ‫להתמקד דווקא במטרה אחרת‪ .‬המרתף!‬ ‫אין לך אומץ! לעגתי לעצמי‪.‬‬

‫‪ | 32‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫אבל כמובן שרציתי לנסות לבדוק מה יש במרתף‪ ,‬כי אם כבר‬ ‫הדודה רבקה לא מרשה לי לצאת אל החצר האחורית‪ ,‬ואני מפר את‬ ‫זה ‪ -‬אז בטוח שאם הדוד צ'רלס לא מרשה להיכנס למרתף‪ ,‬גם את‬ ‫זה אני ָאפֶ ר‪ .‬צחקתי לעצמי בשקט‪ ,‬חוצפן שכמוך‪...‬‬ ‫התקרבתי אל דלת המרתף‪ ,‬שנבנתה בקיר הסמוכה לחצר‬ ‫האחורית‪ .‬אחזתי בידית הדלת‪ ,‬והתחלתי לסובב אותה‪...‬‬ ‫באיטיות‪ ,‬בערנות ‪ -‬כדי לא לפספס שום קול מלמעלה‪.‬‬ ‫ו‪...‬‬ ‫"מה?!" נדהמתי‪ .‬הדלת לא נפתחה‪ .‬הדלת הייתה סגורה‪ .‬אבל‬ ‫אם ברצוני לפתוח אותה‪ ,‬אני כמובן צריך מפתח! התפתלתי‬ ‫באכזבה‪ ,‬אך הוקל לי שלא אאלץ להפר את דברי הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫תשכח מהרעיון קרייג‪ ,‬אמרתי לעצמי‪ ,‬עדיף שתלך לחקור את‬ ‫החצר האחורית‪.‬‬ ‫וזה מה שעשיתי‪ ,‬פניתי אל דלת החצר בתקווה שהיא תהיה‬ ‫פתוחה‪ .‬שקשקתי מעצבים ומפחד‪ .‬חששתי שגם הדלת הזאת‬ ‫תפתיע אותי ותהיה סגורה‪ .‬א בל האמת היא‪ ...‬האמת שהיא הייתה‬ ‫פתוחה!‬ ‫פתחתי את הדלת‪ ,‬ומשב רוח חזק וקפוא כמעט העיף אותי עד‬ ‫לקצה החדר‪ ,‬טיפות גשם הצליחו לחדור לבית‪ .‬יצאתי אל החצר‬ ‫וסגרתי את הדלת בחוזקה ובמהירות כדי שהגשם לא יחדור פנימה‪.‬‬ ‫החצר הייתה גדולה מכפי שהיא נראתה מבעד לחלון חדר‬ ‫האירוח‪ .‬גדולה בהרבה‪ .‬לקח לי ‪ 5‬דקות למצוא את גוש הבוץ‪ ,‬וזה‬ ‫היה די הרבה זמן!‬ ‫כאשר מצאתי אותו‪ ,‬הייתי במרחק של ‪ 36‬מטר ממנו‪ .‬רצתי אליו‬ ‫בכל כוחי‪ ,‬מתוך חשש שיעלם לפתע כמו כל השאר‪.‬‬ ‫עצרתי שני מטר מגוש הבוץ‪.‬‬ ‫בהיתי בו למשך כמה שניות‪ ,‬עד שקלטתי שבוקע ממנו רעש‬ ‫מוזר‪ ,‬רעש של יניקה‪ ,‬של שאיבה‪ .‬לקח לי מעט זמן לקלוט‬ ‫שהרעש לא הגיע מהגוש‪ ,‬אלא מהאדמה שתחתיו‪ .‬גיליתי שהאדמה‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪35‬‬

‫שואבת אותו! היא רוצה להחזיר אותו אל מתחת לקרקע‪ .‬וזה בטח‬ ‫מה שהיא עשתה לכל הגושים האחרים!‬ ‫בהיתי בגוש למשך דקה או שתיים‪ .‬ואז נשמע קול שדמה‬ ‫לפקיקה של בקבוק‪.‬‬ ‫פוק!‬ ‫הגוש נשאב לאדמה ונעלם כאילו לא היה שם‪ .‬כאילו שהאדמה‬ ‫בלעה אותו! מדהים כמה הביטוי הנדוש תאם למה שהתרחש‬ ‫במציאות‪.‬‬ ‫הבטתי בקרקע בפליאה‪.‬‬ ‫הבוץ הטרי שהיה מסביב לגוש החל לרפות את השקע שנוצר‬ ‫מהשאיבה‪ .‬לבסוף הקרקע השתטחה ולא נותר זכר לגוש בוץ או‬ ‫לשאיבה‪.‬‬ ‫הבנתי בקווים כללים מה קרה ‪ -‬כשהאדמה בוצית ורטובה‪ ,‬היא‬ ‫מתחילה לפלוט גושי בוץ‪ .‬ולמחרת בבוקר היא בולעת את הכל‬ ‫בחזרה‪ .‬למה? לא היה לי שמץ של מושג‪.‬‬ ‫כעת גם הבנתי מדוע לא שמתי לב לתופעה הזאת בביקורים‬ ‫הקודמים אצל דודיי‪ ,‬שכן כל הפעמים שבהם ביקרנו אצל הדודים‬ ‫מורגן היו בקיץ! ובקיץ כמובן לא יורד גשם‪ .‬זו מוכרחה להיות‬ ‫הסיבה‪.‬‬ ‫מיקדתי את מבטי באדמה וחשבתי‪ ...‬אך לא לזמן רב‪ .‬כי ברגע‬ ‫ששמעתי את הקול הבא‪ ,‬הקרביים שלי התהפכו ושערי סמר‪.‬‬

‫‪ | 36‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪0‬‬ ‫"הזהרתי אותך‪ ",‬פלטה דודתי רבקה‪ ,‬הסתובבתי בהבעת פנים‬ ‫כנועה‪ .‬הדודה רבקה לבשה מעיל גדול ו כחול‪ ,‬והיא נראתה זועפת‬ ‫מאד‪ .‬מאוד‪.‬‬ ‫"מה‪ ...‬אני‪ ...‬לא‪ "...‬גמגמתי‪.‬‬ ‫"הזהרתי אותך קרייג‪ ",‬המשיכה דודה רבקה‪" ,‬אבל אתה לא‬ ‫שמעת לדבריי‪".‬‬ ‫"את שיקרת!" צעקתי‪ ,‬מגביר את קולי מתוך תקווה שזה יציל‬ ‫אותי‪" .‬את אמרת שזה מסוכן לצאת לפה! אמרת שהבוץ מסוכן!‬ ‫אבל הנה ‪ -‬אני חי!"‬ ‫"ט וב‪ .‬כנראה שהפעם היה לך מזל ילדון‪ ",‬היא התגרתה בי‪,‬‬ ‫"עכשיו חזור הביתה! מהר!"‬ ‫הגנבתי מבט אחרון במקום שבו היה גוש הבוץ‪ ,‬ומיד התחלתי‬ ‫בהליכה מהירה ועצבנית הביתה‪ .‬שמעתי את הדודה רבקה‬ ‫ממלמלת משהו‪ ,‬הסתובבתי לאחור‪ ,‬וקלטתי אותה מביטה על‬ ‫האדמה ומדברת לעצמה‪ .‬כאילו שהיא מתפללת‪.‬‬ ‫דודה מוזרה יש לי‪ ...‬חשבתי בכעס‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪37‬‬

‫דשדשתי בחזרה לעבר הבית‪ ,‬פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה‪,‬‬ ‫נכנסתי בריצה‪ ,‬ולכן כמובן החלקתי על שלולית הגשם שנחה שם‪.‬‬ ‫חבטתי את ראשי ברצפה‪ ,‬והתפתלתי מכאבים כמו משוגע‪,‬‬ ‫"אחחחחחח‪"!...‬‬ ‫זה כאב!‬ ‫אבל אימתה של הדודה רבקה גרמה לי להשתלט על עצמי‬ ‫ולהימלט מהר מהמקום‪ .‬נצמדתי לחצי דקה אל האח הישנה‬ ‫שהיית ה צמוד לקיר במרכז הסלון‪ .‬היא חיממה אותי מעט‪ ,‬ואני‬ ‫הייתי כולי רטוב מהגשם‪ .‬כמעט התמכרתי לחום הנעים שהשתרר‬ ‫מהאח אבל קול פתיחת דלת הזכוכית לחצר העירה אותי ועליתי‬ ‫למעלה לחדר האירוח‪ .‬ההורים שלי כבר התעוררו‪.‬‬ ‫"הנה אתה!" זעם אבי ברגע שנכנסתי אל החדר‪" ,‬איפה לעזאזל‬ ‫היית?! ולמה כולך רטוב?!"‬ ‫אימא שלי שכבה על המיטה‪ ,‬אבל היא הייתה ערה‪ .‬היא הביטה‬ ‫בי והוסיפה עוד חומר מעצבן למחשבה ‪-‬‬ ‫"אתה בדרך כלל מתעורר בימי חופש אחרינו‪ ,‬מה פתאום קמת‬ ‫לפנינו?" שאלה אמי‪.‬‬ ‫"אין ל י מושג‪ ,‬פשוט קמתי! ועכשיו אני רטוב כי יצאתי לחצר!‬ ‫בדקתי משהו! זה הכל!" השבתי בעצבנות‪ ,‬ואז התיישבתי על‬ ‫הכיסא הקרוב אליי‪.‬‬ ‫"קום משם מהר!" צעקה אמי‪ .‬מיד הבנתי למה‪ .‬הג'ינס‬ ‫הרטובים שלי הרטיבו את כל כיסא העור‪ ,‬שהיה ‪ -‬למזלי הרב ‪-‬‬ ‫מכוסה בניילון‪.‬‬ ‫"קרייג‪ ,‬אני תוהה אם לא שכחת משהו במקרה?" שאל לפתע‬ ‫אבי בשעה שלבש את מכנסי הג'ינס הארוכים והלא מגוהצים שלו‪.‬‬ ‫"מה בדיוק שכחתי?" תהיתי‪.‬‬ ‫"אני לא מאמינה‪ ",‬אמרה אמי‪" .‬שכחת שאנחנו נוסעים‬ ‫למולטי‪-‬פארק‪ ,‬היום?"‬ ‫אכן שכחתי! יש!!!‬

‫‪ | 38‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"נכון!" צעקתי‪ ,‬קפצתי ממקומי ורצתי לעבר ארון הבגדים‪,‬‬ ‫להחליף א ת בגדיי‪" ,‬בעוד כמה זמן יוצאים?"‬ ‫"אוכלים ארוחת בוקר‪ ,‬מתארגנים‪ ,‬ונוסעים לפארק!" ענה אבי‪.‬‬ ‫ובאותו הרגע החל לטפטף גשם נוראי מחוץ לחלון‪.‬‬ ‫אוף! עיקמתי את אפי‪.‬‬ ‫"לא לדאוג בנוגע לזה‪ ",‬אמרה אמי‪" ,‬קראתי בָ עלון שקיבלנו‬ ‫בתחנת הדלק שהפארק מוגן מפני גשם‪ .‬יש לו איזה מין מכסה‬ ‫אוטומטי שמכסה את כל הפארק‪ ,‬הכל יהיה בסדר‪ ,‬קרייג‪".‬‬ ‫לא יכולתי שלא לשמוח‪ .‬לבשתי את הסוודר שלי והתחלתי‬ ‫לקפץ בעליזות על המיטה של הוריי‪.‬‬ ‫לאחר מכן כשנמאס לי פניתי לעבר המסדרון של הקומה‬ ‫השנייה‪ ,‬עדיין יכולתי לשמוע את הנחירות של הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫מוזר‪ ...‬בדרך כלל הדוד צ 'רלס לא מרבה בשינה‪ ,‬חשבתי‪ ,‬הוא‬ ‫תמיד קם בסביבות השעה ‪ . 0:66‬ואתמול הוא הלך לישון מאוד‬ ‫מוקדם‪...‬‬ ‫חשוד‪.‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬הייתי עסוק מדי במחשבות בנוגע לנסיעה למולטי‪-‬‬ ‫פארק‪ ,‬כמו שאמרתי מקודם ‪ -‬כל הכיף שבעולם נמצא שם!‬ ‫מושלם!‬ ‫אבל איך יכולתי לדעת ששמחתי לשווא?‬ ‫זה קרה אחרי ארוחת הבוקר‪ ,‬כשסיימנו להתארגן לבילוי הנחמד‬ ‫שיהיה במולטי‪ -‬פארק‪ .‬אני פשוט לא מאמין!!! איזה מזל רע!‬ ‫יצאנו אני והוריי עם תיק המסע לעבר המקום שבו כביכול נחה‬ ‫מכוניתנו‪ .‬אבל אי אפשר היה שלא להבחין בבעיה הבאה ‪-‬‬ ‫המכונית נעלמה!‬ ‫הוולוו שאבא שלי כל‪-‬כך אהב ‪ -‬נעלמה!‬ ‫כולנ ו היינו מופתעים‪ .‬היכן המכונית? אבא טען שבוודאי כמה‬ ‫עבריינים בעיר סחבו את המכונית‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪39‬‬

‫הוא עשה סיבוב בכל הכפר‪ ,‬ב‪-‬כ‪-‬ל הכפר! ולבסוף מצא את‬ ‫המכונית במורד הגבעה‪ ,‬מרוחה על עצי היער השוכן על יד הכפר‪.‬‬ ‫המכונית הייתה מכוסה בבוץ‪ ,‬וגם כל הכביש במורד הגבעה היה‬ ‫מכוסה בבוץ‪ ,‬הסיבה כמובן הייתה פשוטה‪ .‬כל הבוץ שהיה על‬ ‫הגבעה נשטף מהגשם החזק שירד אמש‪ ,‬וכתוצאה מכך מכוניתנו‬ ‫נסחפה במורד הגבעה‪ .‬הכביש היה חלקלק ומלוכלך מהבוץ‪ ,‬ואבא‬ ‫שלי החליט שיהיה מסוכן לקחת אוטובוס או מונית שתקפיץ אותנו‬ ‫אל הפארק‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה שחס וחלילה שתקרה תאונה‪ ,‬קר ייג‪ ".‬ניסה אבי‬ ‫להסביר לי‪.‬‬ ‫"אוף!" צעקתי ושילבתי את זרועותיי‪" .‬למה הכל מוכרח‬ ‫להשתבש?!"‬ ‫"מזל רע‪ ,‬אין מה לעשות קרייג‪ ...‬אנחנו עוד ניסע לפארק ביום‬ ‫מן הימים‪ ".‬אמרה אמי באכזבה‪.‬‬ ‫"אבל למה זה קורה?" בכיתי‪ .‬זה כבר היה בסלון ביתם של‬ ‫הדודים של אבי‪" .‬המכונית‪ ,‬החופשה‪ .‬הכ ל נהרס! ואיך בכלל נצא‬ ‫מפה‪ ,‬אבא?"‬ ‫"למען האמת‪ ,‬לא תוכלו לצאת מפה‪ ".‬אמרה לפתע הדודה‬ ‫רבקה‪ .‬היא יצאה מהמטבח ובידיה מגש עם ספלי תה ועוגיות‪.‬‬ ‫"מה זאת אומרת‪ ,‬דודה רבקה?" שאל אבי‪.‬‬ ‫הדודה לא ענתה‪ ,‬היא הביטה בבעלה בעיניים יראות‪ .‬ואז הדוד‬ ‫צ'רלס המשיך את דבריה‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬אנ י רוצה להגיד שלא הייתי כל‪-‬כך כן אתכם‪ .‬אני מתכוון‬ ‫ש‪"...‬‬ ‫"ש‪ ...‬מה?" שאלה אמי‪.‬‬ ‫"טוב‪ ",‬המשיך דודי‪" ,‬התכוונתי שידעתי מראש שהחורף‬ ‫הגשמים יהיו בלתי נסבלים‪ ,‬ולמרות זאת הזמנתי אתכם‪ ,‬מבלי‬ ‫להזהיר אתכם מפני הסכנות‪ .‬רציתי שנחגוג את חג המולד ביחד‪.‬‬ ‫כלל לא תכננתי שהמכונית שלכם תיסחף במורד הכביש‪ ,‬אני‬ ‫מתנצל על כך‪"...‬‬

‫‪ | 40‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫אבי הנהן‪ ,‬מקבל את התנצלותו של דודו‪.‬‬ ‫ואילו אני‪ ,‬אני לא האמנתי לדוד צ'רלס שאכן זו הסיבה שהוא‬ ‫לא הזהיר אותנו מפני החורף השטני הזה ‪ -‬מִ סיבה מפתיעה‬ ‫שהתבררה לי מאוחר יותר באותו היום‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪43‬‬

‫‪5‬‬ ‫מאוחר יותר באותו יום ‪ -‬היום השני לחופשה שנהרסה ‪ -‬יצאתי‬ ‫לטיול היכרות עם הכפר‪ .‬טוב‪ ,‬כמובן שאני מכיר את כל הכפר‪,‬‬ ‫אבל יצאתי באופן ספונטני לטיול קצר‪ ,‬לראות מה השתנה‪ .‬נפרדתי‬ ‫מהוריי ומדודיי לשלום וירדתי במדרגות המרפסת המובילות‬ ‫לחניית הבית‪.‬‬ ‫הבטתי בכעס בחנייה ה ריקה‪ ,‬כעסתי נורא‪ ,‬איך הדוד צ'רלס‬ ‫יכול היה לשקר באופן נוראי כל כך? איבדנו בגללו מכונית!‬ ‫הבחנתי בבקבוק זכוכית של בירה ובעטתי אותה לכיוון הירידה‬ ‫מהגבעה‪ ,‬היא התגלגלה למטה והשמיע כמה קולות התנפצות‬ ‫עזים‪ .‬לאחר מכן ירדתי למטה בעקבות הבקבוק ושמתי‪-‬לב לגְ ָרר‬ ‫שג ַָרר א ת מכונית הוולוו ההרוסה שלנו‪ .‬כמובן‪ ,‬אבא שלי התקשר‬ ‫לגרר מיד אחרי שמצא את המכונית דחוסה בין העצים‪.‬‬ ‫"שלום‪ ",‬אמרתי בהיסוס‪ .‬ברגע שראיתי אותם עלתה במוחי‬ ‫שאלה‪" ,‬אממ‪ ...‬אפשר לשאול אותכם משהו?"‬ ‫"כן‪ ,‬בבקשה!" אמר אדם בסביבות גיל ה‪ ,06-‬פרצופו היה‬ ‫מעוגל ואדמדם‪ .‬היה לו זקן לבן לאורך כל הסנטר‪.‬‬

‫‪ | 44‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"ובכן‪ ,‬אתם חושבים שמכונית שעומדת במקום בטוח על‬ ‫הגבעה הזאת‪ ,‬יכולה להידרדר במורד הגבעה בגלל בוץ רטוב‬ ‫וגשם חזק?" שאלתי‪.‬‬ ‫"תלוי מה חוזק הגשם ועד כמה חלקלק הבוץ‪ .‬אבל אם לומר לך‬ ‫את האמת‪ ,‬הבוץ הזה‪ ",‬אמר האיש והדגיש את המילה האחרונה‪.‬‬ ‫"לא אמו ר לגרום להתגלגלות במורד‪ .‬ובנוסף לכך‪ ,‬התחזית אתמול‬ ‫אמרה שהגשם לא היה השיא‪ ,‬בימים הקרובים מצפה לנו סופת‬ ‫גשמים אדירה‪ .‬זאת המכונית שלכם‪ ,‬לא כך?" שאל‪.‬‬ ‫"כן‪ ".‬השבתי‪.‬‬ ‫"ואם אמרת שהמכונית עמדה במקום בטוח‪ ,‬אז אני מתקשה‬ ‫להאמין ששיטפון ובוץ היו גורמים לה להיסחף למטה‪ .‬צריך כוח‬ ‫ממש גדול‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬מכונית כבדה כמו זו לא יכולה להתדרדר‬ ‫מהגשם שירד אתמול‪ ".‬סיכם הגורר‪.‬‬ ‫"ברור‪ "...‬השבתי‪.‬‬ ‫לאחר מכן פניתי לעבר העיקול אל שאר הכפר שהיה בצדי‬ ‫הימני‪.‬‬ ‫והראש שלי התמלא במחשבות‪ .‬מוזר‪ ...‬האם הדוד צ'רלס בסך‬ ‫הכל טעה בהסבר שלו לסיבת ההתדרדרות של המכונית‪ ,‬או שהוא‬ ‫שיקר פעם נוסף‪ ,‬כשאמר שהמכונית נסחפה בבוץ ובגשם‪ .‬מה‬ ‫קורה פה? בכלל?‬ ‫הייתי מבולבל‪ .‬זה בטוח‪.‬‬ ‫לקראת סיום הסיבוב הקצר בכפר הייתי מוצף במחשבות‪ .‬מחשבות‬ ‫עצובות וכעוסות‪ .‬כעסתי על הדוד צ'רלס‪ ,‬על האדישות שלו! הוא‬ ‫מתנהג ממש בשמחה למרות כל מה שעובר על המשפחה שלנו‪.‬‬ ‫בחיים לא הרגשתי כל‪ -‬כך הרבה כעס אליו‪ .‬בדרך כלל אהבתי‬ ‫אותו‪ ,‬יודעים? הוא היה דוד נחמד‪ ,‬ממש שמח ומבדח‪ .‬כל נסיעה‬ ‫אליהם‪ ,‬בקיצים‪ ,‬הייתה חוויה גדולה‪.‬‬ ‫אבל הוא השתנה‪ .‬השתנה בצורה נוראית!‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪41‬‬

‫וגם הדודה רבקה השתנתה! היא נהייתה קפדנית יותר‪ .‬עוד לא‬ ‫ראיתי א ותה צוחקת אפילו פעם אחת! הפעם האחרונה שהיא‬ ‫נראתה שמחה הייתה כאשר היא פגשה אותנו בשביל הגישה‬ ‫והושיטה לנו את המתנה‪...‬‬ ‫רגע! המתנה! שכחתי ממנה לגמרי!‬ ‫הייתי ממש מול הבית באותה שנייה‪ .‬קפצתי על מקומי ורצתי‬ ‫בשביל הגישה לעבר בית דודיי‪ ,‬עליתי על מרפסת הכניסה ושעטתי‬ ‫פנימה‪.‬‬ ‫כולם היו בבית‪ .‬אבי ישב וקרא בעיון את עיתון הבוקר ‪ -‬הוא‬ ‫אפילו לא הרים את ראשו להסתכל עליי‪ .‬מן הסתם הוא היה שקוע‬ ‫במחשבות מרירות בעקבות אבדן הרכב‪ .‬אימא שלי שדיברה עם‬ ‫הדודה רבקה במטבח בקולי קולות אפילו לא שמעה אותי‪ .‬היחיד‬ ‫שהבחין בי זה היה הדוד צ'רלס‪ .‬ה וא ישב על ספה גדולה ואדומה‬ ‫מול האח הלוהטת ‪ ,‬רגליו מונפות על שרפרף כלפי האח‪.‬‬ ‫"מה שלומך נערי?" שאל הדוד צ'רלס בחביבות‪ .‬הוא הביט בי‬ ‫בחיוך עליז‪ ,‬ואילץ אותי לחייך אליו בחזרה מתוך נימוס‪ ,‬על אף‬ ‫המחשבות המדוכדכות שכיסו גם אותי‪ .‬לאחר מכן הדוד חזר‬ ‫כביכול לנמנם אל מ ול האח‪ .‬ואני עליתי על גרם המדרגות למעלה‬ ‫אל חדר האירוח‪ .‬המתנה חיכתה לי שם‪ .‬אבל זאת לא הייתה‬ ‫המתנה שציפיתי אליה‪.‬‬ ‫על המיטה של הוריי נח גוש בוץ ענק! פשוט עצום! לגוש הבוץ‬ ‫הדומם היו עיניים‪ ,‬אדומות וזוהרות‪ .‬הן הביטו בי בכעס‪ ,‬בזעם‪.‬‬ ‫במבט שאינו מרפה‪ .‬ואז‪ ,‬לפתע‪ ,‬הגוש קפץ ממקומו והתנפל עליי‪.‬‬ ‫הוא קפץ לי על החזה והפיל אותי‪ ,‬ואז הוא הוציא לשון טרייה‬ ‫ורטובה‪ ,‬וחשף שיניים מחודדות‪ .‬לפני שהספקתי לעשות משהו‬ ‫הוא נגס בראשי‪.‬‬

‫‪ | 42‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪0‬‬ ‫"לא!" זעקתי‪.‬‬ ‫עצמתי את עיני מפני הזוועה וכעבור כמה שניות קלטתי‬ ‫שעצמתי את עיניי לשווא‪ .‬לא היה שום גוש בוץ‪ ,‬ואף מפלצת‬ ‫משונה לא נגסה לי בראש‪.‬‬ ‫טיפש‪ ,‬נזפתי בעצמי‪ ,‬איך יכולת להיבהל מזה?‬ ‫מסתבר שזה היה מעיל הפרווה של אמי‪ ,‬שצבעו חום‪ .‬למרבה‬ ‫הפלא המעיל גרם לי לדמיין גוש בוץ‪.‬‬ ‫אני עייף מדי…‬ ‫באמת הייתי עייף‪ ,‬אבל השתוקקתי כבר לגלות מה היא המתנה‬ ‫שדודה רבקה הביא ה לנו‪ .‬היא הייתה בתוך השידה על יד המיטה‬ ‫שלי‪ .‬פתחתי את המגירה הגדולה ביותר ושם הסתתרה לה המתנה‪.‬‬ ‫רק רגע… המתנה הייתה קצת מלוכלכת‪ .‬התקרבתי אליה‬ ‫והתמקדתי במתנה‪ .‬על העטיפה על חלק מהקישוטים היה בוץ‪.‬‬ ‫אלוהים ישמור‪ ,‬מי הכתים אותה בבוץ?‬ ‫האם ייתכן שהמתנה נפלה על האדמ ה הרטובה כשדודה רבקה‬ ‫החזירה אותה לחדר שלי?‬ ‫ייתכן‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪45‬‬

‫הסתכלתי על החלק הטוב במתנה‪ ,‬היא הייתה עטופה בקישוטים‬ ‫יפים ומהודרים (אבל הבוץ…)‪ ,‬ועל הקישוטים הודבקה ברכה‬ ‫קטנה ונחמדה ‪-‬‬ ‫"חג שמח משפחת הוקינס! אנחנו מאחלים לכם חג מולד שמח‬ ‫ומאושר! אלפי ברכות ואיחולים לשנה החדשה! שיהיה לכם רק‬ ‫טוב‪ ,‬ושתצאו מהחג הזה רק שמחים! אנחנו בטוחים שתיהנו‬ ‫מהמתנה‪ .‬והמתנה דרך אגב‪ ,‬היא בשביל קרייג החביב‪ .‬הוא בטח‬ ‫ייהנה לשחק במתנה הזאת בשעות הפנאי שלו‪ .‬הדודים מורגן‪".‬‬ ‫אוקיי… חשבתי בספונטניות‪ ,‬אז מה המתנה?‬ ‫התיישבתי על המיטה והתחלתי להוריד את כל הקישוטים‬ ‫מהמתנה‪ ,‬הסרתי את העטיפה‪ ,‬ומּולי נתגלתה קופסה בגודל בינוני‪.‬‬ ‫הושטתי את ידָ י אל דפנות המכסה‪ ,‬ובאותה שנייה שעמדתי לפתוח‬ ‫את המתנה‪ ,‬קרא לי אבי‪.‬‬ ‫"מה???" צעקתי אליו בחזרה‪.‬‬ ‫"אתה מוכרח לבוא‪ ,‬תסתכל איזו פינה חביבה מצאתי בעיתון!"‬ ‫הוא השיב לי‪.‬‬ ‫הנחתי את הקופסה ע ל המיטה ורצתי למטה אל הסלון‪ .‬טופפתי‬ ‫על גרם המדרגות במהירות וקפצתי אל החלק הריק שבספה‪ ,‬לצד‬ ‫אבי‪.‬‬ ‫הוא היה שקוע בעיתון לרגע ואז הוא הפנה אליי את מבטו‪.‬‬ ‫"רוצה מכונית חדשה?" הוא שאל בהפתעה‪.‬‬ ‫"באמת???" שאלתי בשמחה‪.‬‬ ‫"אל תדאג לכסף‪ .‬אתה הרי יודע שהוולוו עמדה אצלנו חמש‪-‬‬ ‫עשרה שנה‪ ,‬קנינו אותה קצת לפני שנולדת‪ .‬כך יצא‪ ,‬שמלבד‬ ‫החסכונות עבור הלימודים שלך באוניברסיטה‪ ,‬הצלחתי לחסוך‬ ‫סכום נאה נוסף בשביל מכונית נאה‪ .‬ובעצם‪ ,‬באמת הגיע הזמן‬ ‫להיפטר מהמכונית הזאת‪ ,‬גם אם בדרך משונה שכזאת‪ ",‬אבי חייך‪,‬‬ ‫אבל עיניו הביעו צער מסוים‪ .‬אחרי הכל‪ ,‬זה לא עניין פשוט‬ ‫להיפרד ממכונית שליוותה אותך כל כך הרבה שנים‪" .‬היא הייתה‬

‫‪ | 46‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫מכונית זקנה‪ ,‬והיו לי הרבה הרהורים בדבר קניית מכונית חדשה‪,‬‬ ‫אלא שעד היום לא הייתה לי סיבה להתחיל בזה‪ .‬אתה מבין?"‬ ‫הנהנתי‪.‬‬ ‫"אז הנה‪ ,‬תראה מה מצאתי ‪" -‬‬ ‫אבי הושיט לי את העיתון בעמוד הכפול שהוא קרא‪ ,‬ממש‬ ‫באמצע העיתון‪ .‬היה שם מבחר של לפחות ‪ 56‬מכוניות חדשות‬ ‫מארבע השנים האחרונות‪ .‬בין המכוניות הפנטסטיות ‪ -‬פג'ו ‪,360‬‬ ‫מיצובישי לנסר‪ ,‬ניסאן פוגה‪ ,‬פרארי ג'י‪.‬אי‪.‬סי ועוד‪...‬‬ ‫אני הלכתי על ניסאן פוגה‪ ,‬זו הייתה מכונית סוף הדרך‪ .‬אבל‬ ‫אבא שלי התלבט בין פרארי ג'י‪.‬אי‪.‬סי לבין פג'ו ‪.360‬‬ ‫וזה עוד לא היה הסוף‪ ...‬לגמרי לא הסוף‪ .‬בדקנו עוד מכונית‪,‬‬ ‫ועוד מכונית‪ .‬ואפילו עוד!‬ ‫אבל אז שאלה די מטופשת עלתה לי בראש‪ .‬אבל אם חושבים‬ ‫על זה ‪ -‬זו גם הייתה שאלה מדאיגה למדי‪.‬‬ ‫"איך יוצאים מפה?" כמעט התפרץ לי‪ .‬כן‪ ,‬זה נשמע ממש לא‬ ‫קשור‪ .‬ואז אבי הביט בי בעיניים מצומצמות ועצובות‪ .‬הוא חייך‬ ‫בעגמומיות‪ ,‬ואז השיב את עיניו אל תיאורי המכוניות‪.‬‬ ‫סיימנו לדפדף בין העמודים‪ ,‬לבסוף יצאנו ללא החלטה למרות‬ ‫שבחרנו בחמשת המכוניות המועדפות עלינו‪.‬‬ ‫"כשנגיע הביתה נמ שיך בגמר המכוניות הגדול‪ ,‬אוקיי?" שאל‬ ‫אותי אבא ברוֹך‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמרתי מבואס‪ ,‬אחר כך התמקמתי בעמדה נוחה על‬ ‫הספה והבטתי באח המבוערת‪ .‬עיניי התרוצצו מהאח אל הדוד‬ ‫צ'רלס שנמנם‪ ,‬ובחזרה אל האח‪ .‬רציתי לשאול את אבא שלי אם‬ ‫בכלל נגיע הביתה‪ ,‬אבל ידעתי שזה לא יביא לשום שינוי‪ ,‬חוץ‬ ‫מתוספת מצב רוח עצבני ולחוץ‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאל אבי‪.‬‬ ‫"אני?" ואז נזכרתי‪ .‬חבטתי במצחי‪" ,‬כמובן! שכחתי משהו!‬ ‫אני הולך למעלה לחדר‪ ,‬אני צריך לעשות משהו!"‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪47‬‬

‫אבי משך בכתפיו‪ ,‬וכעבור כמה רגעים מצאתי את עצמי שוב‬ ‫בחדר האירוח שלי‪ .‬הבטתי על ה מיטה‪ ,‬הקופסה עוד שכבה שם‪.‬‬ ‫קפצתי על המיטה וכתוצאה מכך הקפצתי את המתנה לגובה של‬ ‫מטר לפחות‪.‬‬ ‫תפסתי אותה בידיים ואז התחלתי להסיר את המכסה בזהירות‪,‬‬ ‫ואתם לא תאמינו מה מצאתי שם‪ .‬זו הייתה המתנה הנוראית ביותר‬ ‫שאי פעם קיבלתי‪.‬‬ ‫"לא נכון!" צעקתי‪.‬‬ ‫לא האמנתי למראה עיניי! קיבלתי לחג המולד עפיפון להרכבה‬ ‫עצמית! נראה לי שהגיע הזמן לזלזל בדודה רבקה‪.‬‬ ‫אני בהלם‪ ,‬הדודה רבקה רוצה בכוח לעלות רחמים! התרגזתי‪,‬‬ ‫למה היא קונה לי מתנה לילדים בני ‪!?0‬‬ ‫טוב‪ ,‬נו‪ .‬במחשבה שנייה‪ ,‬האם יש לי כאן משהו יותר מעניין‬ ‫לעסוק בו?‬ ‫לא!‬ ‫בהיתי בטיפשות בעפיפון במשך דקה שלמה‪ ,‬סובבתי אותו‬ ‫בידי‪ ,‬והנחתי אותו על השולחן שעל יד המיטה‪ .‬ואז‪ ,‬כשהרמתי את‬ ‫הקופסה לכיוון פח האשפה‪ ,‬הבחנתי במשהו שונה‪.‬‬ ‫איך לא שמתי‪-‬לב לזה קודם?‬ ‫הייתה בתוך הקופסה הנוכחית‪ ,‬עוד קופסה זעירה!‬ ‫ו‪ ...‬אוי לא‪ ...‬היא הייתה מלוכלכת ‪ -‬בבוץ!‬ ‫אבל לא פסלתי את ה אפשרות שבקופסה הזאת תהיה מתנה‬ ‫שמכבדת את הגיל שלי ושתפצה אותי על העפיפון המסריח הזה‪.‬‬ ‫פתחתי לאט‪ -‬לאט את המתנה‪ ,‬תכננתי לסגור צ'יק‪-‬צ'ק את‬ ‫המכסה במקרה ואבחין במתנה חנונית‪ .‬אבל לא הספקתי‪.‬‬ ‫ברגע שפתחתי את הקופסה גוש בוץ זעיר בצורת בן אדם‬ ‫שהשמיע קולות צחוק קטלניים‪ ,‬זינק מהקופסה והסתער עליי‪.‬‬

‫‪ | 48‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪0‬‬ ‫"לא! עזוב אותי!!! אימא'לה!!!" צרחתי כמו תינוק‪ ,‬התנערתי‬ ‫כולי ורעדתי כדי להסתלק מהמפלצת‪" .‬אימא!!!" זעקתי וגבי‬ ‫נחבט בקיר שמאחוריי‪ .‬קרסתי אל הרצפה‪ ,‬עיניי כל העת אל‬ ‫המפלצת שמולי‪.‬‬ ‫הוריי הגיעו אל חדר האירוח במהירות המרבית‪.‬‬ ‫דודיו של אבי הגיעו מיד אחר כך‪ ,‬כולם הביטו בי במבוכה‪ .‬חוץ‬ ‫מהדוד צ'רלס והדודה רבקה‪ ,‬הם הביטו בי בכעס מהול בתדהמה‪.‬‬ ‫"מה קרה קרייג?" שאלה אמי בדאגה‪" ,‬למה צעקת כל‪-‬כך חזק?‬ ‫למה בכלל צעקת?" היא הביטה בסוודר שלי‪ ,‬הוא היה מוכתם‬ ‫בבוץ‪ .‬ברגע שהדוד צ'רלס הבחין גם הוא בז ה‪ ,‬פניו פשוט האדימו‪.‬‬ ‫"זה בסדר גברת הוקינס‪ ",‬הרגיע הדוד צ'רלס את אמי והמשיך‪,‬‬ ‫"זו הייתה הפתעה מפחידה שהכנו לו‪ .‬הביטי‪ ,‬הִ נה ‪ " -‬הדוד צ'רלס‬ ‫פסע לעבר רגליי‪ .‬המפלצת שכבה שם‪ ,‬היא הייתה בערך בגודל של‬ ‫‪ 16‬סנטימטר‪ .‬אבל רק רגע‪ ,‬האם זו באמת מפלצת?‬ ‫הדוד צ'רלס הזועם הרי ם את הדבר הזה ואחז בו בידו‬ ‫השברירית‪ .‬זאת הייתה מפלצת בוץ אמיתית! היא השמיעה כרגע‬ ‫את קולות הצחוק האימתניים שהשמיעה כשפתחתי את הקופסה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪49‬‬

‫ההורים שלי קפצו בבת אחת ממקומם‪ ,‬והדודה רבקה חשקה את‬ ‫שיניה וקמצה בכעס את אגרופיה‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס נענע מספר פעמים את המפלצת‪ .‬כולם עמדו דום‬ ‫והביטו בו‪.‬‬ ‫דממה שררה בחדר‪.‬‬ ‫רק רגע! אולי אני מתבלבל?‬ ‫אכן התבלבלתי‪.‬‬ ‫זו הייתה בסך הכל בובת קפיץ‪ .‬הדוד צ'רלס מתח את הקפיץ‬ ‫שבתחתיתה וגרם לה להשמיע את הקולות המבעיתים האלה‪.‬‬ ‫המפלצת הייתה מחוברת לקופסת ההפתעה שמצאתי בתוך קופסת‬ ‫ההפתעה של העפיפון‪ .‬פשוט‪ ,‬ב רגע שפתחתי את הקופסה‪ ,‬כמו כל‬ ‫בובת קפיץ‪ ,‬היא זינקה משם על ידי קפיץ שהיה דחוס בתוכה ‪ -‬ואז‬ ‫הקפיץ השתחרר וגרם לבובה לזנק מתוכה‪ .‬הקולות צחוק באו‬ ‫משבב אלקטרוני שהשמיע קולות ברגע שהוא קלט תנועה‪.‬‬ ‫איזה פחדן אני‪ ,‬לא ייאמן‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס חיבק את הבובה בידו ואז אמר‪" ,‬ובכן‪ ...‬זאת‬ ‫הייתה רק בובה‪ .‬אל תפחדו‪ "...‬הוא נאנח קלות‪ ,‬אך זו הייתה אנחת‬ ‫כעס‪ ,‬ואז הוא הוסיף‪" ,‬הישארו פה‪ ,‬בינתיים‪ ,‬אני תכף חוזר‪".‬‬ ‫כולנו פלטנו קולות צחוק עצבניים‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אני מתנצל שהפחדתי א תכם‪ ",‬אמרתי במבוכה וקמתי‬ ‫מהרצפה‪" .‬פשוט ‪" -‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬קרייג‪ .‬אני זאת שצריכ ה להתנצל!" קטעה אותי הדודה‬ ‫רבקה‪" ,‬זו אני שחשבתי על רעיון הבובה‪ .‬מצאתי אותה בחנות‬ ‫צעצועים בכפר והיא מצאה חן בעיניי‪ .‬אבל זו הייתה הפתעה רעה‬ ‫ונוראית‪ ,‬אני באמת צריכה להתנצל על כך‪ .‬צר לי קרייג שגרמתי לך‬ ‫להיבהל כל כך‪".‬‬ ‫"אני לא נבהלתי!" שיקרתי‪ .‬פניי הסמיקו מבושה‪.‬‬ ‫"טוב‪ .‬בואו נשכח מהבובה המפלצתית הזאת לרגע!" הכריזה‬ ‫אמי בתסכול‪" .‬ואתה קרייג ‪ -‬אתה מלוכלך‪ ,‬תוריד מעלייך את‬ ‫הסוודר‪ .‬מאיפה הבוץ הזה!"‬

‫‪ | 10‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"משום מקום‪ ".‬אמרתי במהירות והורדתי את הסוודר‪ .‬הושטתי‬ ‫אותו לאמי שמיד יצאה מהחדר כדי להשליכו לכביסה‪.‬‬ ‫הדודה רבקה נראתה מהורהרת ב שעה שהמתנו לשובו של הדוד‬ ‫צ'רלס יחזור לחדר השינה‪ .‬ואילו אני התחלתי לתהות על מה בכלל‬ ‫כל האספה ‪ -‬מדובר בסך הכל בבובת קפיץ ‪ -‬למה כולם עושים‬ ‫מזה כזה עניין?‬ ‫"אני תכף אחזור עם בעלי‪ ".‬שמעתי את הדודה רבקה אומרת‬ ‫כשצנחתי על המיטה‪ .‬אבי התיישב בינתיים על כיסא העץ שעל יד‬ ‫הארון‪.‬‬ ‫"אנחנו גם יורדים תכף‪ ".‬שמעתי את אמי אומרת בדרכה מחדר‬ ‫הכביסה‪.‬‬ ‫"בשום פנים ואופן ‪ -‬לא!" שמעתי את הדודה רבקה אומרת‪.‬‬ ‫"מה העניין‪ ,‬דודה רבקה?" שאל אבי‪ .‬הדודה רבקה כבר הייתה‬ ‫מחוץ לדלת‪.‬‬ ‫"לא עניינכם‪ ,‬ברגע זה‪ ".‬היא השיבה‪.‬‬ ‫וואו‪ ,‬זה היה מחוצף! אבי הרים את גבותיו ופלט צחוק עצבני‪,‬‬ ‫אבל נמנע מלהשיב‪ .‬אמי נכנסה מיד אחרי שדודה רבקה ירדה‬ ‫במדרגות והתיישבה על המיטה לידי באנחה‪.‬‬ ‫"אני חושבת שהביקור שלנו מרגיז אותם‪ ,‬ג'וש‪ .‬מה דעתך?"‬ ‫שאל אמי את אבי‪" .‬אתה לא חושב שכדאי כבר לחזור הביתה‪,‬‬ ‫לאור מה שקרה עם המכונית?"‬ ‫"הדוד צ'רל ס ייעלב‪ ,‬את הרי יודעת‪ ".‬אמר אבי והשפיל את‬ ‫עיניו‪.‬‬ ‫רצינו לחזור הביתה מהר‪ ,‬אבל לא יכולנו להפסיד את ערב יום‬ ‫ההולדת של הדוד צ'רלס‪ ,‬כי הבטחנו לדודים להישאר ולחגוג איתו‬ ‫בערב זה‪ .‬יום ההולדת אמור היה לחול מחרתיים‪ .‬אבל אני בוודאי‬ ‫כבר לא יכולתי להתאפק‪.‬‬ ‫בשעה שהוריי שוחחו ביניהם‪ ,‬לקחתי לידי את הקופסה‪ ,‬כדי‬ ‫לבחון את הבוץ‪ .‬לתהות על קנקנו‪ .‬יותר מדי דברים נקשרו לבוץ‪...‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪13‬‬

‫מפלצת הבוץ הזעירה שקפצה מתוך הקופסה; העובדה שהקופסה‬ ‫הייתה מטונפת בבוץ‪ .‬מה פירושם של כל הדברים האלה?‬ ‫"מה אתה עושה?!" צעקה אמי לפתע‪ ,‬כשהסירה את עיניה‬ ‫מאבי‪" .‬כ עת גם החולצה שלך מטונפת בבוץ!"‬ ‫טיפש שכמותי! תפסתי בבהלה את שולי החולצה והורדתי‬ ‫אותה‪ .‬כעת נותרתי רק עם גופייה‪.‬‬ ‫"עכשיו תורך לגשת ולשים את הסוודר בסלסלה לבגדים‬ ‫מלוכלכים‪ ,‬הדודה רבקה תשים את זה מאוחר יותר במכונת‬ ‫הכביסה! מהר!" פקדה עליי אמי‪.‬‬ ‫דשדשתי גונח לעבר על יית הגג‪ .‬זה היה אחר‪-‬צהריים מאוחר‬ ‫מאוד‪ ,‬ועבר עליי יום קשה במיוחד ‪ -‬לכן הייתי עייף כמו שבלול‬ ‫שהיה צריך לזחול מאה מטר‪ .‬למרות שהוא מתייאש בעשרת‬ ‫הראשונים‪.‬‬ ‫בדיוק עליתי את שתי המדרגות הראשונות המובילות לעליית‬ ‫הגג כששמעתי את הצעקות של הדוד צ'רלס מהקומה התחתונה‪.‬‬ ‫ה בטתי אל הפיר שבין גרמי המדרגות וקלטתי אותו עומד עם‬ ‫הדודה רבקה ליד‪ ...‬ליד המרתף!‬ ‫הדלת של המרתף הייתה פתוחה‪ ,‬מתוכה בקע אור חלוש‪ .‬הדוד‬ ‫צ'רלס עמד בחזית המרתף‪ ,‬והביט למטה אל מעבר למדרגות‬ ‫המובילות למטה‪ .‬האור שהאיר עליו גרם לפניו להיראות כל‪-‬כך‬ ‫מפחידות שחשתי בגול ה של מועקה בגרוני‪ .‬הוא נראה כמו שד!‬ ‫הדוד צ'רלס התחיל לשאוג לעבר המרתף‪.‬‬ ‫"לא! לא עוד! אתם לא תתווכחו איתי בנושא הזה! אני מזהיר‬ ‫אתכם בפעם האחרונה!!! עוד שטויות כאלה‪ ,‬ו‪"...‬‬ ‫"אתה מוכן לשתוק כבר!" פלטה הדודה רבקה בעצבנות לעבר‬ ‫צ'רלס כשהיא תופסת בכתפו‪" .‬ההוקינסים ישמעו אותך!"‬ ‫הדוד צ'רלס פלט נהמה והנמיך את דבריו עד כדי לחישה‪ .‬כך‬ ‫שלא יכולתי לשמוע כלום מדבריו‪ .‬למה הוא התכוון כשדיבר על‬ ‫'שטויות כאלה'‪ ,‬לא ייתכן שהוא מזהיר מישהו (אבל מי?) בגלל‬

‫‪ | 14‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫בובת הקפיץ האיומה שקיבלתי‪ .‬האם הדודה רבקה שקרה לנו לפני‬ ‫רגע?‬ ‫לאחר שהפסיק לדבר ה דוד צ'רלס סגר בחוזקה את דלת המרתף‬ ‫ואז נָעַ לַה‪ .‬הוא מלמל משהו ‪ -‬ואת זה יכולתי לשמוע‪.‬‬ ‫"הילדים האלה לא מבינים‪ ,‬דיברתי כבר עם ההורים שלהם‪.‬‬ ‫אבל הם פשוט לא מבינים‪ ".‬הוא אמר‪.‬‬ ‫בחיי שלא הבנתי על מה הוא מדבר! זה כבר מתחיל להיות‬ ‫מוזר! האם הוא מגדל ילדים בתוך המרתף? יחד עם הוריהם? אולי‬ ‫הוא עושה חסד עם אנשים חסרי‪ -‬בית‪ ,‬אבל אם כך‪ ,‬מדוע אף פעם‬ ‫לא סיפר לנו על זה? הייתי כל‪ -‬כך מבולבל‪ .‬רציתי להתפרץ אל‬ ‫השיחה שלהם ולשאול את הדוד צ'רלס את כל השאלות האלה‪,‬‬ ‫אבל פחדתי שהוא יכעס עליי‪ .‬ידעתי שיש איזושהי סיבה לכך‬ ‫שהדודה רבקה היסתה אותו‪.‬‬ ‫המשכתי לעלות לעבר עליית הגג‪ .‬ברגע שהגעתי‪ ,‬נדהמתי‪.‬‬ ‫ראשי הזדקר לגובה התקרה הנמוכה‪ .‬עוד מספר סנטימטרים מעלה‬ ‫וראשי היה נחבט בתקרה‪ .‬בקיץ האחרון בכלל לא נזקקתי לכופף‬ ‫את הראש‪ .‬אני גובה במהירות באופן שמתחיל להפחיד אותי‪.‬‬ ‫השלכתי את החולצה שלי לעבר הסלסלה‪ ,‬אך ברגע שזרקתי‬ ‫אותו ‪ -‬הוא התקפל החוצה והתיז עליי טיפות בוץ על הידיים‪.‬‬ ‫"אוף!" התעצבנתי‪ .‬התכוונתי לנקות את הידיים המלוכלכות‬ ‫בג'ינס (הרגל מגונה מאז גיל ‪ ) 16‬אך הספקתי לעצור בעד עצמי‪,‬‬ ‫והשארתי את ידיי תלויות באוויר‪ .‬אימא שלי תהרוג אותי‪ .‬אחר כך‬ ‫פניתי אחורה בזהירות כדי לר דת אל חדר האמבטיה ולנקות את‬ ‫עצמי‪ .‬אולם לא צעדתי למטה‪ ,‬כי מבטי העדיף להתמקד במטרה‬ ‫מסקרנת ‪ -‬הדלת המובילה אל החדר האסור של עליית הגג‪ ,‬החדר‬ ‫שדודה רבקה שומרת עליו‪ .‬היא מספרת ששם היא מאחסנת‬ ‫ושומרת את כל הדברים שאין להם שימוש‪ ,‬זאת‪-‬אומרת ‪ -‬מחסן‪.‬‬ ‫היא סיפרה לי את זה לפני זמן רב‪ ,‬עוד בביקור הראשון שלנו‪ ,‬והיא‬ ‫הזהירה אותי שלא אכנס לשם‪ .‬אבל איך? איך ילד שובב שכמוני‬ ‫לא ישוטט לו בחדר מסתורי ואסור לכניסה שכזה? אז זהו‪ ,‬שהילד‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪11‬‬

‫הזה לא יכול שלא לרצות‪ .‬כל שנה ניסיתי להיכנס אל חדר עליית‬ ‫הגג‪ ,‬ובכל שנה נתפסתי על חם על ידי דודתי‪.‬‬ ‫האם ? האם עכשיו אצליח לחדור אל החדר המסתורי‪ ,‬סוף סוף?‬ ‫וכפי שניחשתם‪ ,‬לא הצלחתי‪.‬‬ ‫הנחתי את ידי השנייה‪ ,‬הנקייה‪ ,‬על הידית‪ .‬סובבתי באטיות כך‬ ‫שלא יישמע‪ ...‬אבל היא הייתה סגורה‪.‬‬ ‫"נו‪ ,‬מילא‪ "...‬נאנקתי‪.‬‬ ‫פניתי אחורה אל עבר גרם המדרגות‪ ,‬כשלפתע שמעתי קול קורא‬ ‫לי‪.‬‬ ‫"קרייג?! למה אתה מתעכב כל‪ -‬כך הרבה זמן?" צעק הקול‪ ,‬או‬ ‫בעצם ‪ -‬צעקה אמי‪.‬‬ ‫"אני מיד בא!" צעקתי בחזרה‪ ,‬הבטתי לאחור אל הדלת ושמתי‪-‬‬ ‫לב למשהו מחריד שעתיד אולי לסבך אותי מאוחר יותר‪ .‬השארתי‬ ‫כתם בוץ על ידית הדלת‪.‬‬ ‫הרמתי נייר טואלט מגולגל‪ ,‬שנח על מכונת הכביסה ופניתי‬ ‫חזרה אל הדלת של החדר המסתורי‪ .‬הושטתי את הטישו כדי לנגב‬ ‫את הידית‪ .‬ולכל הרוחות של המזל הרע ‪ -‬בדיוק באותו רגע נשמע‬ ‫בום על‪-‬קולי!‬ ‫קפצתי בבהלה‪ ,‬ולמרבה המזל הכל‪-‬כך רע שלי לאחרונה דפקתי‬ ‫את ראשי בחוזקה בתקרה‪.‬‬ ‫צנחתי על הרצפה‪.‬‬ ‫גנחתי ושפשפתי את קדקודי ששידר פעימות כאב איומות‪.‬‬ ‫הרעם הבעית אותי וגרם לי לקום במהירות ולזנק אל המדרגות‪ .‬את‬ ‫נייר הטואלט השלכתי אל בין הבגדים בסלסלה‪ .‬אולם‪ ,‬המזל הרע‬ ‫שלי שוב הכה‪ .‬דרכתי על גרב והחלקתי במדרגות העץ הצרות‬ ‫והרופפות למטה‪ .‬באותו רגע שנָחַ תִ י על הרצפה בחוזקה הוריי‬ ‫ודודיי ‪ -‬שכבר שבו אל החדר ‪ -‬יצאו בבהלה מחדר האירוח‪.‬‬ ‫הם הביטו בי‪ ,‬ספק הלומים ספק משועשעים‪ .‬שכבתי שם כולי‬ ‫מבויש‪ .‬הייתי במצב כה מביך‪ .‬למה? אלוהים? למה?‬ ‫לאחר מכן התרוממתי בכאב עז מהרצפה‪ ,‬והבטתי בהוריי‪.‬‬

‫‪ | 12‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫אמי התקדמה אליי ואני הושטתי את ידי בתנוחת 'עצור' ואמרתי‬ ‫לה שאני בסדר‪.‬‬ ‫"מסכן שלי‪ "...‬אמי אמרה‪ ,‬ע יניה מביעות הזדהות‪" .‬הרעם‪ ,‬גם‬ ‫אנחנו נבהלנו ממנו‪".‬‬ ‫"כולנו‪ ".‬הסכים הדוד צ'רלס‪" ,‬תבינו‪ .‬המזג אוויר משתולל‪ ,‬הגם‬ ‫שאחר הצהריים הזה היה רגוע ושקט‪ ,‬ולא היו רעמים או ברקים‪.‬‬ ‫יהיה מאוד גשום וקר בימים הבאים‪ .‬או במילים אחרות ‪ -‬מזג‪-‬‬ ‫האוויר לא ירפה מאתנו כל‪-‬כך מהר‪ ...‬הוא יימשך לפחות עוד‬ ‫שבוע שלם ורק ילך ויחמיר‪".‬‬ ‫הדוד צ'רלס ממש עודד אותי‪ ,‬מה אני אגיד‪ .‬הייתי הרוס! הבנתי‬ ‫באותו רגע שאני אצטרך להישאר פה גם אחרי יום ההולדת שלו!‬ ‫הוא ניחש שבגלל המכונית נישאר פה עוד כמה זמן עד שהסופה‬ ‫תירגע‪.‬‬ ‫הבטתי בו למשך כמה שניות אחרי הנאום הקצרצר שלו‪,‬‬ ‫וקלטתי חיוך נבזי ועליז עולה על פניו‪ .‬הדוד צ'רלס לבש חלוק‬ ‫אדום חזק‪ ,‬ונעלי‪ -‬בית אדומים חמימים‪ ,‬כל זה תרם לחיוך המרושע‬ ‫להיראות שטני ביותר‪.‬‬ ‫"אני לא מבין אותך דוד!" זעם אבי‪" ,‬אני פשוט לא מבין‬ ‫אותך!!!"‬ ‫"מה?" עיניו של הדוד צ'רלס יצאו מחוריהן‪ ,‬הוא הרפה מחיוכו‬ ‫ופנה אל אבי‪.‬‬ ‫"למה לא הזהרת אותנו! יכולנו לא להגיע והכל היה פשוט‬ ‫מושלם!" התעצבן אבי‪.‬‬ ‫"אני מתנצל מכל הלב‪ ,‬אבל י דעתי שאם אני אבקש ממכם‬ ‫ואזהיר א תכם שלא להגיע מפני מזג‪-‬האוויר‪ ,‬אתם לא תתייחסו‬ ‫לדבריי‪ .‬הייתם מאוד להוטים לבקר במולטי‪-‬פארק‪".‬‬ ‫"הוא צודק‪ ,‬אבא!" אמרת י‪ .‬הדברים שהדוד צ'רלס אמר היו‬ ‫מאוד נכונים‪ .‬למרות שגם אני עמדתי לרגע לצד שאלתו של אבי‪,‬‬ ‫"ועכשיו תסלחו לי בבקשה‪ ,‬אני קצת עייף‪ ,‬מתחשק לי ללכת‬ ‫לישון‪".‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪15‬‬

‫"אין בעיה‪ .‬אתה יכול לגשת לישון ממש עכשיו‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫"למרות שהשעה שש בערב‪".‬‬ ‫"נו‪ ,‬לא משנה‪ .‬אם אני עייף אז אני ע ייף‪ ".‬ונכנסתי אל חדר‬ ‫האירוח‪ .‬כשנכנסתי סגרתי מאחוריי את הדלת‪ ,‬אולם שמעתי עוד‬ ‫את אבי ‪-‬‬ ‫"אני אשמח למצוא דרך לעזוב את המקום הזה כבר מחר‪".‬‬ ‫אחר כך הם ירדו למטה לסלון החמים‪ ,‬חוץ ממישהו אחד‪.‬‬ ‫הדודה רבקה‪.‬‬ ‫"אני אעלה לעליית הגג‪ ,‬אני הולכת 'לטעון' את מכונת הכביסה‪,‬‬ ‫להתר אות!" אמרה דודתי‪.‬‬ ‫רגע‪ ,‬מה היא אמרה?‬ ‫שהיא עולה לעליית הגג?‬ ‫אוי לא‪ ,‬הרי לא הצלחתי לנקות את ידית הדלת של החדר‬ ‫המסתורי מהבוץ! אם היא תגלה‪ ,‬תחשוב? היא נראתה די עצבנית‬ ‫כאשר אירע קטע בובת הקפיץ‪ ,‬אז מה היא תעשה כשתראה עוד‬ ‫בוץ?‬

‫‪ | 16‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪8‬‬ ‫אוי לא! אוי לא! מה היא תעשה כשהיא תראה את הבוץ על‬ ‫הידית???‬ ‫אבל האמת‪ ,‬שהיה לי מזל‪.‬‬ ‫"צ'רלס!!!" קראה הדודה רבקה‪.‬‬ ‫"מה?" השיב לה הדוד צ'רלס‪ ,‬קולו נשמע עמום ומרוחק‪.‬‬ ‫כנראה הוא והוריי ישבו בקצה הסלון למטה‪.‬‬ ‫"בוא הנה‪ ,‬מיד!" הורתה אשתו‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס מלמל משהו ואז הגיב לאשתו‪" ,‬תכף!"‬ ‫לאחר כמה שניות שמעתי את פסיעותיו האטיות על המדרגות‬ ‫בדרך לעליית הגג‪.‬‬ ‫קירבתי את אוזני אל הדלת והתחלתי להקשיב ‪-‬‬ ‫"כנראה הילדים ביקרו גם בעליית הגג‪ ,‬שים לב לבוץ על‬ ‫הידית!" אמרה הדודה רבקה בשקט‪ ,‬ואני עשיתי מאמץ כביר כדי‬ ‫לשמוע אותה‪.‬‬ ‫"זה בוודאי קרה כשהם שמו את בובת הבוץ במתנה‪ .‬הזהרתי‬ ‫אותם‪ ,‬הם לא יעלו מהמרתף שוב‪ ,‬לעולם!"‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪17‬‬

‫לאחר מכן הדודה רבקה לחשה משהו באוזנו‪ ,‬כי זה היה יותר‬ ‫שקט מדממה‪.‬‬ ‫אחרי שהם סיימו להתלחש‪ ,‬הדוד צ'רלס שב אל הסלון והמשיך‬ ‫לפטפט עם הוריי‪.‬‬ ‫הדודה רבקה החלה לטעון את מכונת הכביסה ואני קפצתי אל‬ ‫מיטתי‪ .‬נח תי כמה דקות על הבטן עם הפרצוף דחוס לכרית‪ .‬ואחרי‬ ‫זה הסתובבתי על גבי ועצמתי את עיניי‪ .‬מחשבות רבות רצו‬ ‫בראשי‪.‬‬ ‫הילדים של הדוד צ'רלס? מי הם? תהיתי‪ ,‬והאם באמת הם אלו‬ ‫שהכניסו לי את בובת הקפיץ הבוצית למתנה? ודרך אגב‪ ,‬איפה‬ ‫המתנה הזאת? הרמתי את ראשי והבטתי מסביבי‪ .‬לא‪ ,‬הדוד צ'רלס‬ ‫לקח אותה לסלון ולא החזיר לי אותה אחרי זה‪ ...‬הכל פה מוזר‬ ‫מאוד‪...‬‬ ‫ואז מחשבה חדה חצתה את מוחי ‪-‬‬ ‫אז מה לגבי גושי הבוץ? הם הופיעו אתמול בלילה‪ ,‬האם הם‬ ‫יופיעו גם הלילה?!‬ ‫לפתע הייתי כה להוט לראות אותם‪ ,‬כי התדהמה שהם השרו‬ ‫עליה בפעם הראשונה‪...‬‬ ‫חשבתי על הלילה הקודם‪ ,‬על איך שהבטתי בהם מעבר לחלון‪,‬‬ ‫איך שהם קפצו מתוך האדמה ונחתו על הקרקע ברעש של פלופ‬ ‫מוזר‪ .‬ואיך שהיום בבוקר חקרתי את הגוש המסתורי היחיד שנותר‬ ‫בחצר האחורית‪ ,‬ואז הוא נעלם אל תוך האדמה ברעש של שאיבה‪.‬‬ ‫חייב להיות קשר כלשהו בין הבובה לגושי הבוץ‪.‬‬ ‫בהי תי בקיר שנמצא מול המיטה‪ ,‬הוא בהק באור הירח‪ .‬בהיתי‬ ‫ובהיתי עד שנשמע רעם נוסף בחוץ‪ ,‬רעם נוראי‪.‬‬ ‫גשם התחיל לטפטף‪.‬‬ ‫לפני כמה דקות טפטף גם אבל נפסק אחרי דקה‪ .‬מזג האוויר שב‬ ‫להכות‪ ,‬חשבתי במרירות‪ .‬הרעמים התחזקו‪ .‬והגשם החל להתחזק‪.‬‬ ‫ולהתחזק‪.‬‬ ‫ולהתחזק‪.‬‬

‫‪ | 18‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫ואז התחיל לרדת מבול ! גשם שלא זכרתי כמותו! התחלתי קצת‬ ‫לחשוש‪ ,‬ולפחד‪.‬‬ ‫הבטתי לעבר השידה שעל יד מיטתי‪ ,‬בהיתי בשעון‪.‬‬ ‫השעה הייתה ‪ , 18:05‬מוקדם מדי! אבל הייתי מאוד עייף‪.‬‬ ‫הבטתי בעגמומיות באור הכחול שהשתפך על הקיר בגלל‬ ‫הרעמים‪ .‬עיניי היו עייפות‪ ,‬אבל המשכתי להביט‪ ,‬אט‪-‬אט עיניי‬ ‫הלכו ונעצמו‪ .‬ואז נרדמתי‪.‬‬ ‫"הוא יושן! ילד טוב‪ ,‬ילד טוב‪ ".‬שמעתי קול קורא אליי מעל‬ ‫מיטתי‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬הבאתם את הסבא‪ ,‬ילדים?" שאל קול שני‪" ,‬הוא אמור‬ ‫לקיים שיחה קצרצרה עם הנער הזה ומיד אחר כך‪ ...‬הבאתם‬ ‫אותו?"‬ ‫"הוא מיד בא! מיד!" קול צייצני קרא מאחורי הקול החזק יותר‬ ‫שהיה ממש קרוב אליי‪.‬‬ ‫ניסיתי לפקוח את עיניי‪ ,‬אבל הייתי רדום מדי‪ .‬סובבתי את פניי‬ ‫אל הצד השני של המיטה‪ ,‬כדי להתרחק מהקולות‪.‬‬ ‫"הנה הוא בא! סבא בא!" קרא אותו קול צייצני‪.‬‬ ‫"שליטנו בא!" שמעתי קול חזק קורא‪ .‬דממה שררה למספר‬ ‫שניות בחדר‪ .‬שמעתי חריקה קלה של דלת נפתחת‪.‬‬ ‫דממה‪.‬‬ ‫ואז רעם חזק הדהד בכל החדר‪ .‬פרץ של אור כחול בקע מבעד‬ ‫לעפעפיי‪.‬‬ ‫ואז שמעתי צעדים כבדים עוברים בחדר האירוח הקטן שלי‪,‬‬ ‫ושוב דממה‪.‬‬ ‫דממה נוראית‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬ממש בפתאומיות‪ ,‬קולות תרועה וצהלה נשמעו בחדר‪.‬‬ ‫הקולות הריעו לאותו סבא או שליט‪ .‬ולפתע כל שרציתי היה‬ ‫לפתוח את עיניי‪ ,‬ממש התחננ תי לכך‪ ,‬אבל הן היו עצומות בחוזקה‪,‬‬ ‫כאילו מישהו מתח את עפעפיי בחוזקה כלפי מטה ולא הרפה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪19‬‬

‫"אנחנו לא אוהבים אורחים‪ "...‬חרק קולו של השליט‪" .‬אנחנו‬ ‫אוהבים לגור בשקט‪ .‬ואתם באתם והפרעתם לחיינו‪ ,‬סתם כך‪ ,‬בלי‬ ‫סיבה‪"...‬‬ ‫על מה הוא מדבר? הדודים מורגן מאוד רצו שנגיע אליהם‬ ‫ל ביקור‪ .‬מה קורה פה?‬ ‫"אתה בחור קטן וצעיר‪ ,‬ולכן מאוד מאוס‪ ",‬המשיך הקול‬ ‫שהעלה בראשי מחשבות על עץ שחורק ברוח‪" ,‬ואנחנו לא‬ ‫מעוניינים בך בשטח שלנו‪ .‬אני מתיר לך לומר כמה מילים‬ ‫אחרונות‪ ,‬לפני‪"...‬‬ ‫התרוממתי ממיטתי וזעקתי באימה‪.‬‬ ‫"לא!!!"‬ ‫הספקתי להבחין בבחור אחד גדול רוכן מעליי‪ ,‬ולפחות ‪16‬‬ ‫אנשים ממוקמים מסביבו וחיוכים מרושעים על פניהם‪ .‬ביניהם‬ ‫ילדים קטנים‪ ,‬נערים‪ ,‬ואנשים מבוגרים‪ .‬רעם כבד נוסף הכה‬ ‫מבחוץ‪ ,‬האור הכחול השתפך על האנשים‪ ,‬והבחנתי בדבר מחריד‬ ‫שגרם לכל גופי להתעוות מאימה ‪ -‬אלו היו מפלצות בוץ! מפלצות‬ ‫בוץ! הבטתי לשמאלי בג לל משב רוח פתאומי‪ .‬זו הייתה מפלצת‬ ‫בוץ‪ ,‬והיא הניפה למעלה גרזן נוטף בוץ שכעבור חלקיק של שנייה‬ ‫כבר היה עמוק בתוך חזי‪.‬‬

‫‪ | 20‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪9‬‬ ‫זעקתי באימה‪ ,‬בבהלה‪ ,‬בחרדה‪ .‬זה היה אחד החלומות המפחידים‬ ‫ביותר שחוויתי‪.‬‬ ‫זה היה חלום על‪ ...‬מפלצות בוץ?!‬ ‫למה מפלצות בוץ? הכל בוץ!‬ ‫אולי בגלל בובת הבוץ?‬ ‫חיובי‪ .‬הבנתי‪.‬‬ ‫ישבתי מבועת על המיטה‪ ,‬שוחה בתוך הפיג'מה הרטובה‬ ‫מהזיעה הקרה שלי‪ .‬חוויתי חלום בלהות מציאותי ביותר‪ ,‬ועדיין‬ ‫הייתי בהלם‪.‬‬ ‫אבל דבר אחד החזיר אותי למציאות‪.‬‬ ‫בום!‬ ‫רעם פיצח את חדר האירוח שלי‪ ,‬אור כחול בוהק נשפך על הקיר‬ ‫שמולי‪ .‬משום מה זה גרם לי להציץ לעבר השעון הדיגיטלי ‪ -‬ואז‬ ‫צחקתי צחוק מופתע ‪ -‬השעה הייתה רק תשע בערב‪ .‬הופתעתי‬ ‫מאוד‪.‬‬ ‫החלום העיר אותי לגמרי‪ ,‬כי כבר ממש לא הייתי עייף‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪23‬‬

‫שכבתי על גבי והבטתי בקיר הלבן‪ .‬מדי פעם הקפיץ אותי רעם‬ ‫קולני‪ .‬לגשם היותר קולני שירד בחוץ כבר התרגלתי‪.‬‬ ‫ואז בעודי מסתכל על הקיר‪ ,‬התחלתי לחשוב אם באמת ראיתי‬ ‫גושי בוץ הקופצים מן האדמה אתמול בלילה‪ ,‬בחצר האחורית‪.‬‬ ‫האם ראיתי באמת גושי בוץ הנפלטים מהאדמה?‬ ‫כן‪.‬‬ ‫ברור‪ .‬אחרת כיצד למחרת בבוקר ראיתי את אחד הגושים שוכב‬ ‫לו בפינת החצר‪ ,‬ואחר כך ראיתי כיצד האדמה שואבת אותו?‬ ‫אבל רציתי לוודאות‪ .‬רציתי גם הלילה להתבונן בגושי בוץ‪.‬‬ ‫תופעה מדהימה‪ .‬תופעת טבע מדהימה‪...‬‬ ‫וגם טעות מדהימה לחשוב שזה היה ככה‪.‬‬ ‫השעה ‪ .66:36‬המבצע מתחיל‪.‬‬ ‫מבצע גושי הבוץ‪.‬‬ ‫המבצע התחיל כששמעתי את רעש ה‪-‬פלופ‪ .‬הוא היה חלש‪.‬‬ ‫ומישהו שיושן שנת ישרים כמו ההורים שלי ‪ -‬לא צפוי לשמוע את‬ ‫הפלופים האלה‪.‬‬ ‫החלטתי להמתין עוד כמה דקות למקרה שקול הפלופ ישוב על‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫בדקתי שוב את השעה‪ .66:06 ,‬ופתאום‪...‬‬ ‫בום!‬ ‫רעם נוסף הדהד ברחבי החדר‪.‬‬ ‫זה גרם לי לצמרמורת‪ ,‬צמרמורת קרה‪.‬‬ ‫התרוממתי מהמיטה והבטתי אל החלון‪ .‬ניסיתי להיזכר מה‬ ‫רציתי לעשות לפני שנ ייה‪ .‬כנראה אני עייף מדי‪...‬‬ ‫פלופ!‬ ‫רעש של פלופ נוסף נשמע בחוץ‪ .‬ומיד הוא הזכיר לי שאני צריך‬ ‫ללכת "ולהתבונן" בגושי הבוץ‪ .‬הפלופ גם נתן לי מוטיבציה פשוט‬ ‫לרוץ לעבר גושי הבוץ ולחקור אותם‪.‬‬ ‫במקום זאת פניתי לעבר החלון‪.‬‬

‫‪ | 24‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫בין המיטה שלי‪ ,‬לחלון היה רווח צר‪ .‬אבל מספיק לרגליי‬ ‫הצרות‪ .‬אז התמקמתי ביניהם‪ .‬הבטתי אל מעבר לחלון‪ .‬החלון היה‬ ‫גדול ונמוך‪ ,‬כך שיכולתי להתבונן החוצה בלי בעיה‪.‬‬ ‫הבטתי במשך דקה לעבר גושי הבוץ הנוכחיים ‪ -‬שנחו על‬ ‫הקרקע‪.‬‬ ‫קיוויתי שגוש בוץ נוסף יצוץ מן האדמה‪.‬‬ ‫אבל במקום זה ראיתי דבר משונה‪.‬‬ ‫זאת הייתה כף יד הנאחזת בקרקע האדמה‪.‬‬ ‫לכף היד הייתה מחוברת ‪ -‬זרוע‪.‬‬ ‫הזרוע הייתה מחוברת לכתף‪.‬‬ ‫והכתף התחברה לשאר הגוף‪.‬‬ ‫יד שנייה יצאה מתוך האדמה‪.‬‬ ‫שתי הידיים נאחזו בקרקע הבוצית‪.‬‬ ‫ואז משכו את עצמן החוצה אל מחוץ לאדמה‪ .‬הבנתי שאותו‬ ‫דבר כלשהו התאמץ להעלות גם את רגליו‪.‬‬ ‫הבטתי באימה ביצור שני סה לצאת מתוך האדמה‪ ,‬כאשר רעש‬ ‫של פלופ חזק נשמע בקצה האחר של החצר‪.‬‬ ‫הסבתי את ראשי לעבר גוש בוץ שקפץ מתוך האדמה‪ ,‬אבל הוא‬ ‫לא היה מעניין במיוחד‪ .‬אולם כשסובבתי את ראשי בחזרה לדבר‬ ‫המסתורי‪ ,‬הוא כבר לא היה שם‪.‬‬ ‫הוא היה ‪-‬‬ ‫מאחורי!‬ ‫או שלא‪ ...‬זאת הייתה השמיכה שלי‪ ,‬היא נע רמה כאשר זרקתי‬ ‫אותה לעבר המיטה‪ ,‬זה יצר לה צורה של ראש‪ ,‬וצורה של גוף‬ ‫מאחוריה‪.‬‬ ‫מפגר‪ ,‬קיללתי את עצמי בכעס‪.‬‬ ‫לאחר מכן חזרתי להתבונן במקום שבו מקודם צץ אותו יצור‬ ‫מוזר‪.‬‬ ‫הגעתי למסקנה מידית ‪ -‬הוא כבר לא היה שם‪.‬‬ ‫אני חולם‪ ,‬חשבתי‪ ,‬אני עייף מדי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪21‬‬

‫הכל התחיל לשעמם בחצר הא חורית‪ .‬כבר לא ממש מלהיב כמו‬ ‫בפעם הראשונה‪.‬‬ ‫לפתע הרגשתי צורך לספר את זה להוריי‪ ,‬רציתי שהם ייראו את‬ ‫גושי הבוץ‪ .‬מעניין מה אמי תגיד על זה‪ ,‬היא כימאית‪ .‬היא חייבת‬ ‫לתת הסבר הגיוני משלה בנוגע לתופעת "גושי הבוץ"‪.‬‬ ‫נשכבתי על מיטתי בעדינות‪ ,‬כיסיתי את עצמי בשמיכה החמימה‬ ‫והנוחה‪...‬‬ ‫בום!‬ ‫רעם‪.‬‬ ‫אבל התחלתי להתרגל למזג‪-‬אוויר הזה‪.‬‬ ‫שקעתי לתוך המיטה‪ .‬הרגשתי תשישות קלה‪ .‬התחלתי לעצום‬ ‫את עיניי אבל מיד פקחתי אותם בבהלה‪.‬‬ ‫דפיקות בדלת‪.‬‬ ‫דפיקות עצבניות וחזקות‪.‬‬ ‫ב‪-‬א‪-‬ם! ב‪-‬א‪-‬ם!‬ ‫מי זה? זה עלול להעיר את הוריי ואת הדודים!‬ ‫הדפיקות נמשכו‪ .‬אלו היו ד פיקות זועמות‪ ,‬נרגזות‪ .‬מישהו מנסה‬ ‫לפרוץ אל הבית? תהיתי באימה‪ .‬אני לא יכול לשבת בחיבוק‬ ‫ידיים! אני חייב ללכת לבדוק מה זה!‬ ‫אני לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ האלוהי הזה‪ ,‬אבל מיד‬ ‫קפצתי מהמיטה וצעדתי במהירות לעבר דלת חדר האירוח הקטנה‬ ‫שלי‪ .‬אחזתי בידית ופתחתי אותה ב אטיות‪ .‬חדר האירוח של הוריי‬ ‫היה הבא בתור‪ .‬הבטתי באבא שלי ששכב על הגב ללא כיסוי‬ ‫שמיכה‪.‬‬ ‫חם לו? חשבתי‪ ,‬לא הגיוני‪.‬‬ ‫אבל זה לא היה כל‪ -‬כך אכפת לי‪ ,‬כי הדפיקות המשיכו‪ .‬הן היו‬ ‫חזקות ורועשות‪ .‬פחדתי שזה רוצח‪ ,‬שאם הוא ייראה אותי הוא מיד‬ ‫יהרוג אותי‪.‬‬ ‫אבל בכל זאת המשכתי לל כת‪ .‬הייתי כבר במדרגות המובילות‬ ‫אל הסלון כשלפתע ‪-‬‬

‫‪ | 22‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫בום!‬ ‫עוד רעם!‬ ‫זה מתחיל להימאס‪ ,‬דווקא ברגעים הכי מותחים זה חייב‬ ‫להופיע? כדי שאני אשקשק עוד יותר חזק?‬ ‫ובאמת ששקשקתי מפחד‪ .‬זה היה מפחיד מאוד‪ .‬הכל השתלב‬ ‫בגאוניות מזרת אימה ‪ -‬גם אור הירח המלא חדר מבעד לחלון‬ ‫הגדול שבסלון‪ ,‬והקרין אור אפור על הספות ועל שולחן העץ‪.‬‬ ‫הדפיקות הבלתי‪-‬פוסקות‪ ,‬הדפיקות הכעוסות‪.‬‬ ‫לבסוף התאוששתי מהרעם‪.‬‬ ‫המשכתי לרדת במדרגות‪.‬‬ ‫אחר כך עברתי על יד האח הדולקת בחולשה‪ ,‬היא פצפצה באש‪.‬‬ ‫עקפתי את דלת הכניסה‪ .‬ואז נעצרתי‪ .‬עצרתי על‪-‬מנת לחשוב ‪-‬‬ ‫רק רגע‪ ,‬קרייג‪ .‬למה שפורץ‪ ,‬שרוצה לעשות את פריצתו בשקט ‪-‬‬ ‫ירעיש בדפיקות איומות שכאלה? מתי שמעת על פורצים‬ ‫שמסגירים את עצמם לבעלי הבית שאליו הם פורצים?‬ ‫"לא‪ ,‬לא שמעתי‪ "...‬אמרתי לעצמי‪.‬‬ ‫ובכל זאת? מה מקורו של הרעש?‬ ‫התאפסתי והמשכתי ללכת‪ .‬הגעתי אל הפרוזדור שבו נמצאת דלת‬ ‫הזכוכית המוביל ה אל החצר האחורית ודלת העץ שמובילה אל‬ ‫המרתף‪.‬‬ ‫הבטתי בשתי הדלתות‪ ,‬ונדהמתי‪ .‬שערותיי סמרו‪ .‬צמרמורות‬ ‫הרעידו את כל גופי‪.‬‬ ‫הדפיקות בקעו מדלת המרתף‪ .‬דלת העץ נדחפה קלות קדימה בכל‬ ‫פעם שהתרחשו הדפיקות‪.‬‬ ‫"מה?" מלמלתי בשקט‪ ,‬ואז הגברתי את קולי‪" ,‬יש שם מישהו?!"‬ ‫אופס‪.‬‬ ‫הגב רתי את הווליום יותר מדי‪.‬‬ ‫הדפיקות פסקו‪ .‬מישהו אכן נמצא שם‪.‬‬ ‫הילדים? וההורים שלהם?‬ ‫הם אלה שדפקו בדלת?‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪25‬‬

‫גרוני צבה וכל עצמותיי החלו לרעוד‪.‬‬ ‫פרצופי התעקם באימה‪ ,‬וגבותיי נמשכו לאחור‪.‬‬ ‫"הֶ יי?" מלמלתי בקול‪.‬‬ ‫שום תשובה‪.‬‬ ‫ואז שמעתי לחשושים ‪ -‬לחשושים מאוד מוזרים‪.‬‬ ‫והקולות ש מאחוריהם נשמעו צעירים למדי‪" ,‬קדימה‪ ,‬מסוכן מדי‪,‬‬ ‫אתה יודע‪ ...‬בוא נחזור‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬מזל שזה לא הדוד צ'רלס‪"...‬‬ ‫האם זה מה ששמעתי?‬ ‫אם כן‪ ,‬מה שהדוד צ'רלס דיבר עליו ‪ -‬הילדים ‪ -‬זו אמת לאמיתה‪.‬‬ ‫הוא מגדל ילדים ואפשרי שגם את הוריהם ‪ -‬במרתף‪.‬‬ ‫אוי‪ ,‬לא‪.‬‬ ‫נחירות‪ ...‬נחירות‪ ...‬א יך שקמתי בבוקר למחרת שמעתי אותם‪ .‬הם‬ ‫בקעו מחדר האירוח של הוריי‪ .‬אלו היו נחירותיו של אבי‪ .‬הנחירות‬ ‫של אימא שלי היו שקטות למדי‪.‬‬ ‫ואילו אני שכבתי ספק ער ספק מת על הבטן‪ .‬הטלתי את ראשי‬ ‫לעבר השעון הדיגיטלי וגיליתי בשורה מרעישה‪ .‬שברתי עוד שיא ‪-‬‬ ‫קמתי בשעה ‪ 5‬בבוקר!‬ ‫ומיד נזכרתי ‪ -‬גושי הבוץ!‬ ‫נעמדתי בהתרגשות על רגליי והבטתי אל מעבר לחלון‪ .‬לא ירד‬ ‫גשם‪ ,‬אז פתחתי בזהירות לאט‪-‬לאט את החלון‪.‬‬ ‫ערפל בוקר קריר שרר בחוץ‪ .‬ריח מענג של גשם וחורף פרץ‬ ‫לנחיריי‪.‬‬ ‫היו שם לפחות ‪ 16‬גושי בוץ‪.‬‬ ‫בקרוב הגושים יתחילו להישאב אל מתחת לאדמה‪ .‬והנה זה‬ ‫מ תחיל‪ ,‬שעת האדמה הגיעה‪.‬‬ ‫איך שהבטתי אל החצר האחורית הבחנתי בגוש בוץ גדול למדי‬ ‫נמצץ ונעלם‪.‬‬ ‫מדהים!‬

‫‪ | 26‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫זה באמת היה מדהים‪ .‬כל ‪ 1‬דקות בערך נעלם גוש אחד או אחר‬ ‫אל מתחת לאדמה‪ .‬אבל מה פשר הדבר?‬ ‫המשכתי להביט בערנות אל החצר‪ ,‬ניסיתי לתפוס מה בדיוק‬ ‫קורה שם בחצר ביתם של הדודים מורגן‪.‬‬ ‫ובסוף הגעתי להחלטה ‪ -‬אני מוכרח לשאול את הדוד צ'רלס‬ ‫לפשר הדבר‪.‬‬ ‫אני אשאל אותו בנוגע לגושי הבוץ ולמרתף ברגע שהוא יקום‬ ‫היום בבוקר‪.‬‬ ‫זה פשוט משגע לי את השכל!‬ ‫הבטתי לעבר החצר דקות ארוכות‪ ,‬כשלפתע שמעתי רעש של‬ ‫תריסים חורקים ונפתחים‪ .‬הרעש לא הגיע מביתנו‪.‬‬ ‫זה היה הבית של השכנים מעבר לחצר‪ ,‬במורד הגבעה‪ ,‬משפחת‬ ‫קּור ָלנְד‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫השכנים הכי שנואים על הדודים שלי‪ ,‬ובעקבות זאת גם עליי‬ ‫ועל אבי‪.‬‬ ‫כמעט כל שנה‪ ,‬כל שנה שבה ביקרנו אצל הדודים מורגן‪ ,‬היו‬ ‫לנו בעיות עם משפחת קורלנד‪ .‬הם תמיד חיפשו לעשות לנו צרות!‬ ‫לדוגמא‪ ,‬כשהיינו י ושבים בנחת ונחים בסלון‪ ,‬הקורלנדים היו‬ ‫פתאום מופיעים על מפרסת הכניסה ודופקים בחוזקה על הדלת‪.‬‬ ‫הם היו אומרים שאנחנו מרעישים‪.‬‬ ‫אבא שלי תמיד רתח מזה‪ .‬הוא איים להזמין משטרה בשביל‬ ‫השכנים המעצבנים אם לא יסתלקו מהבית‪.‬‬ ‫שיא החוצפה התרחש לפני שנתיים‪ .‬בלילה‪ ,‬כשכולנו ישנו‪ ,‬הם‬ ‫הופיעו והתחילו לדפוק בחוזקה על דלת הכניסה‪ ,‬לצלצל בפעמון‪,‬‬ ‫ולצעוק בקולי קולות שאנחנו נוחרים חזק מדי‪ .‬אני שונא אותם‪ ,‬מי‬ ‫צריך אויבים כשיש כאלה שכנים?‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬שנה שעברה שמעתי שהדודים הגיעו איתם לפשרה‪.‬‬ ‫הם ערכו משא ומתן ובו חתמו שלעולם לא יתקרבו זה לזה עוד!‬ ‫ההסכם נחתם בחורף של שנה שעברה‪ ,‬ואנחנו ביקרנו כמה‬ ‫חודשים מאוחר יותר בקיץ כך שרוב הקיץ עבר בשקט‪ .‬ובשעמום‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪27‬‬

‫אני אתאר לכם כיצד משפחת קורלנד נראית ‪-‬‬ ‫זו משפחה קטנה הכוללת שלושה בני‪-‬משפחה‪ .‬סבא אֶ ִריק‪,‬‬ ‫סבתא אִ יבֶ ט‪ ,‬ונכדם המבוגר גֶ'פְ ִרי‪ .‬הוריו של ג'פרי נהרגו בתאונת‬ ‫דרכים כשהוא היה בן ‪.0‬‬ ‫אדון אריק הוא בסביבות גיל ה‪ , 06-‬הוא נמוך ומנופח‪ .‬יש לו‬ ‫הבעת פנים כעוסה רוב הזמן הודות לגבות הלבנות והאלכסוניות‬ ‫שלו‪.‬‬ ‫הגברת איבט היא אישה חזקה‪ ,‬גבוהה‪ ,‬וקשוחה‪ .‬היא בסביבות‬ ‫גיל ה‪ 06-‬וכולה שערות סיבה כמו סבא אריק‪ .‬היא תמיד לבושה‬ ‫שמלה שחורה וארוכה‪.‬‬ ‫ונכדם המבוגר ג'פרי שרוב הזמן לא נמצא בבית הוא בן ‪ ,10‬יצא‬ ‫לי לדבר איתו פעם אחת והוא לא כמו סבתו וסבו ‪ -‬הוא בחור די‬ ‫נחמד ואדיב‪ .‬לג'פרי יש שיער שחור‪ ,‬זיפי‪ .‬ושפמפם קטן מעל הפה‪.‬‬ ‫הוא רוב הזמן נמצא בעבודה ‪ -‬עובד כמתדלק באזור הכפר‪ ,‬שם יש‬ ‫תחנת דלק‪.‬‬ ‫תמיד הייתה לי הרגשה שג'פרי מוחה בליבו על התנהגותם של‬ ‫סבו וסבתו‪ .‬הוא פעם ניסה להגן עלינו כאשר הסבא אריק העליל‬ ‫עלינו שאנחנו נכנסים בלילה לחצר שלו והורסים לו את הצמחים‬ ‫והפרחים‪ .‬בסוף הוא גילה שזה החתול שלו‪ ,‬שֶ אגי‪ .‬כאשר ג'פרי‬ ‫ניסה להגיד שהוא ראה שזה היה שאגי‪ ,‬סבו ביקש ממנו שיסתום‬ ‫את פיו‪.‬‬ ‫טוב‪ .‬מספיק דיברתי על משפחת קורלנד‪.‬‬ ‫הבטתי אל מעבר לחצר‪ ,‬אל מורד הגבעה‪ .‬תמיד כשהבטתי אל‬ ‫ביתם של הקורלנדים חשבתי שביתם עומד להתגלגל למטה‬ ‫בגבעה‪ ,‬גם עכשיו חשבתי כך‪ .‬כאשר הסתכלתי על הבית שלהם‬ ‫כעת ראיתי את הסבתא איווט נשענת אל מחוץ לחלון ומביטה‬ ‫בבגדים המכובסים התלויים על החבלים‪ .‬היא הזעיפה פנים‪,‬‬ ‫ומלמלה משהו‪ .‬אחר כך היא הביטה בכעס למעלה אל הגבעה‪ ,‬אל‬ ‫הבית שלנו‪ .‬היא השליכה את היד שלה בכעס לעבר ביתנו‪ ,‬ולרגע‬ ‫חשבתי שהיא ראתה אותי‪ .‬אבל היא לא‪ .‬היא החלה להוריד את כל‬

‫‪ | 28‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫הבגדים מהחבלים‪ .‬זה מסביר למה היא כעסה‪ ,‬הבגדים היו רטובים‬ ‫עד לשד עצמותיהם (אם יש להם בכלל עצמות)‪ .‬איזו טיפשה‪,‬‬ ‫חשבתי‪ ,‬האם היא שכחה לבדוק את תחזית מזג‪-‬האוויר להיום?‬ ‫קראתי לה טיפשה‪ .‬אבל לא ידעתי שהיא תרמוז לי בקרוב שאני‬ ‫ומשפחתי עומדים בפני סכנה גדולה מאד‪...‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪29‬‬

‫‪16‬‬ ‫גושי הבוץ כולם נעלמו אל מתחת לאדמה‪.‬‬ ‫חזרתי בתחושת שעמום אל מיטתי‪ .‬נשכבתי על הגב ומלמלתי‬ ‫איזה שיר ששמעתי לא מזמן‪ ,‬וכעבור כמה דקות שמעתי את הוריי‬ ‫מתעוררים‪.‬‬ ‫"איך שנחרת הלילה‪ "...‬מלמלה אמי‪" ,‬תודה לאל שמשפחת‬ ‫קורלנד לא הזעיקה משטרה‪"...‬‬ ‫אבא שלי גיחך מעט‪ ,‬ו אחר כך בא קול של אנחה כאשר הוא‬ ‫התרומם מהמיטה‪.‬‬ ‫השעה הייתה רבע לשש בבוקר‪ ,‬זה יהיה קצת מוזר אם הוריי‬ ‫יראו אותי ער‪ .‬התכסיתי בשקט בשמיכה‪ ,‬ולבשתי פני אדם יושן‪.‬‬ ‫ואיך לא‪ ,‬אימא שלי מיד פתחה את דלת חדר האירוח שלי והציצה‬ ‫לעבר מיטתי לבדוק מה קורה איתי‪.‬‬ ‫"קרייג יושן‪ "...‬אמרה אימא‪.‬‬ ‫"שישן‪ ,‬אתמול בבוקר הוא התעורר מאוד מוקדם‪ ".‬אמר אבי‪.‬‬ ‫והשמיע עוד קול אנחה‪.‬‬ ‫לא היה לי מושג למה הוריי התעוררו כל‪-‬כך מוקדם!‬

‫‪ | 50‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫לבסוף נכנעתי‪ .‬השמעתי קול התעוררות‪ .‬מתחתי את שריריי‬ ‫בכאילו‪ ,‬ואז התרוממתי מהמיטה‪.‬‬ ‫"קרייג התעורר‪ "...‬פלטה אמי‪.‬‬ ‫"שיתעורר‪ ,‬אתמול בערב הוא הלך לישון מאוד מוקדם‪".‬‬ ‫התחכם אבי‪.‬‬ ‫יצאתי מחדרי לבוש פיג'מה‪ ,‬ודאגתי להתמתח פעם נוספת‪.‬‬ ‫בום‪.‬‬ ‫רעם חזק נשמע מעל מהבית‪ .‬אחריו בא גשם חזק‪.‬‬ ‫"מחר יום ההולדת של צ'רלס‪ "...‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫"אני יודע‪ "...‬אמרתי‪.‬‬ ‫ויום אחר כך אנחנו נוסעים – בתקווה ‪ -‬מהמקום המעצבן הזה‪.‬‬ ‫אבל דבר אחד היה ברור לי‪ :‬אני לא מתכנן לצאת מכאן בלי‬ ‫תשובות‪ ,‬אחרת זה ישגע אותי עד הפעם הבאה שבה נבוא ללון‬ ‫אצל הדודים מורגן!‬ ‫"מה אתם מתכננים לעשות עכשיו? למה התעוררתם כל‪-‬כך‬ ‫מוקדם?" התעניינתי‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬קרייג‪ ,‬תראה ‪ " -‬אבי החל להסביר‪.‬‬ ‫"עסקים‪ ".‬התפרצה אמי‪.‬‬ ‫"נכון ‪ "...‬אמר אבי והתחיל להסביר‪" ,‬אנחנו נוסעים בחזרה‬ ‫לעיר כדי לעסוק ברכישת הרכב החדש‪ .‬אנחנו מקבלים הסעה לשם‬ ‫על הבוקר‪ ,‬אבל אתה תישאר כאן לבד עם הדודים‪ ,‬בסדר?"‬ ‫צמרמורת חלפה בגבי‪.‬‬ ‫לבד עם הדודים?‬ ‫"ומתי אתם חוזרים?"‬ ‫"הערב‪ ,‬בסביבות השעה שבע ‪ ",‬אמרה אמי‪" ,‬אני בטוחה‬ ‫שת דאג להעסיק את עצמך‪ .‬אל תפחד מזה שאתה נשאר לבד‪,‬‬ ‫חמוד!"‬ ‫"מפחד? אני לא מפחד מכלום‪ ".‬הצהרתי‪ ,‬אבל קולי רעד‪ ,‬ולפי‬ ‫מבטה של אמי ראיתי שהרגישה בכך‪.‬‬ ‫"את ה תהיה בסדר‪ ".‬היא ליטפה את פניי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪53‬‬

‫"אתם לא צריכים לדאוג לי‪ "...‬אמרתי‪.‬‬ ‫" אני בטוחה בכך‪ ,‬אבל כדאי שתחזור לישון‪ ,‬חמוד‪ ,‬גם ככה‬ ‫מוקדם מאד‪".‬‬ ‫"הדוד צ'רלס?" שאלתי בהססנות‪.‬‬ ‫"כן?" השיב הדוד בחמימות‪ .‬הוא ישב בספה האדומה מול האח‬ ‫וקרא עיתון‪ ,‬רגליו הערומות מונפות קדימה‪ .‬הבנתי שזה הרגל‬ ‫מגונה שלו‪ ,‬אבל הוא לא יכול היה לוותר על זה בחורף‪.‬‬ ‫"איפה הדודה רבקה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬רבקה‪ ,‬היא יצאה למכ ולת כדי לקנות מצרכים‪ .‬מחר היום‬ ‫הגדול‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫"כן‪ ...‬רק תהיתי איפה היא‪ ".‬אמרתי‪" ,‬אם תרשה לי‪ ,‬אני חוזר‬ ‫בחזרה לחדר האירוח‪ .‬לנוח‪ ".‬חייכתי לעבר הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫הוא לא חייך אליי בחזרה כי היה שקוע בעיתון‪ ,‬אבל על פניו‬ ‫הייתה מרוחה הבעה עליזה כלשהי‪ .‬התחלתי לטפס לעבר הקומה‬ ‫השנייה‪ ,‬ולבסוף הגעתי לחדר האירוח‪ .‬נשכבתי על מיטתי‬ ‫וחשבתי‪.‬‬ ‫לבד בבית‪ ...‬ועוד עם הדוד צ'רלס‪ ,‬הולך להיות משעמם‪.‬‬ ‫חשבתי שאוכל לשחק עם אבא שלי באיזה משחק קופסה‪ ,‬אבל הוא‬ ‫כבר לא פה‪...‬‬ ‫נאנחתי קלות‪ .‬הסבתי את ראשי לעבר השידה‪ ,‬השעה הייתה ‪8‬‬ ‫בבוקר‪ .‬את השעתיים האח רונות ביליתי בארוחת הבוקר (חצי שעה‬ ‫אכלתי‪ ,‬הייתי רעב)‪ ,‬בצפייה בטלוויזיה‪ ,‬ולחבק את ההורים לשלום‬ ‫בנסיעתם אל העיר‪.‬‬ ‫סקרתי בתשישות את השידה ואז הבחנתי במשהו מבצבץ מתוך‬ ‫אחד ממדפי השידה‪ .‬משהו חום‪ ...‬בוץ!‬ ‫תירגע‪ .‬אמרתי לעצמי‪ ,‬אתה בהחלט לא רגוע לאחרונה! אתה‬ ‫מפחד מכל דבר חום!‬ ‫אכן פחדתי מכל דבר חום‪ ,‬אבל הפעם זה היה זנב העפיפון‬ ‫הכתמתם שקיבלתי מהדודים מורגן אתמול בערב‪.‬‬

‫‪ | 54‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫אולי בכל זאת ל א יהיה לי משעמם כל‪-‬כך‪ ,‬חשבתי בעוגמת‬ ‫נפש ‪ .‬להטיס עפיפונים זה קצת חנוני‪ ,‬אבל שיהיה‪ ...‬לפחות הגשם‬ ‫נרגע קצת בשעה האחרונה‪.‬‬ ‫התגלגלתי ממיטתי ונעמדתי על רגליי‪ /‬שלפתי במהירות את‬ ‫העפיפון‪ .‬הבטתי בדף ההדרכה שהיה מודבק על עטיפת העפיפון‪,‬‬ ‫ולפתע נשמעה צרחה חולנית מקדמת הבית‪.‬‬ ‫זיהיתי את הצרחה‪ ,‬גברת קורלנד‪ ,‬כמובן‪.‬‬ ‫ואז באה תגובה אדישה‪ ,‬שכמעט הפכה לתגובה מאוד מרוגזת‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬גברתי?"‬ ‫"הפרחח המפונק שהבאתם או תו ללון אצלכם‪ ,‬הוא לכלך‬ ‫למשפחה שלי את כל הבגדים המעולים והמושקעים שתפרתי לחג‬ ‫המולד!" צרחה גברת קורלנד‪ .‬דלת חדר האירוח הייתה פתוחה‪.‬‬ ‫צעדתי לאט אל המסדרון‪ ,‬הגעתי לגרם המדרגות‪ .‬והפניתי את‬ ‫ראשי אל הסלון‪ .‬גברת קורלנד הייתה לבושה בסינר כחול משובץ‪,‬‬ ‫כובע קש היה מונ ח לראשה‪ .‬הדוד צ'רלס ישב ברוגע על הספה‬ ‫האדומה‪ ,‬עיתון של פעם מונח בידיו‪ .‬הוא הביט בסבלנות בגברת‬ ‫קורלנד‪.‬‬ ‫"באמת‪ ,‬איוו ט? למה את חושבת שזה קרייג היקר שלנו?" שאל‬ ‫דודי בלעג נקמני‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬מי עוד בכוחו לעשות את זה? הוא פרחח קצת מופרע‪,‬‬ ‫לא? הוא בא מהעיר‪ ,‬אני מניחה‪ ,‬זה מחזק את הטענה שהוא עשה‬ ‫את זה ‪" -‬‬ ‫"תתנצלי!" צעק הדוד צ'רלס‪ ,‬הוא אחז בשתי דפנות הספה‪,‬‬ ‫ואיים לקום ממנה‪ .‬שמחתי שהדוד שלי מגן על כבודי‪ .‬הייתי כל כך‬ ‫מרוגז שאפילו לא שמתי לב לכך שאצבעותיי האוחזות במעקה‬ ‫כבר הלבינו‪.‬‬ ‫"אני לא יודעת בדיוק על מה להתנצל‪ ,‬היחיד שצריך להתנצל‬ ‫כאן זה הוא בנך!" אמרה גברת קורלנד והזעיפה את פניה‪,‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪51‬‬

‫הוורידים שלה התנפחו והאדימו‪ .‬החנקתי צחקוק‪ ,‬כי אכן‪ ,‬זה היה‬ ‫מצחיק‪.‬‬ ‫"אני לא אתן לקרייג להתנצל בפנייך‪ .‬אבל חשוב שתדעי‪ ,‬שאם‬ ‫אינך מסתלקת מהבית שלי‪ ,‬עכשיו‪ .‬אני מתכוון ‪" -‬‬ ‫"מה ‪ "!? -‬פלטה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"אני מתכ וון לסלק אותך במו ידיי‪ ,‬מעוניינת?" שאל הדוד‬ ‫צ'רלס‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬כל פעם מחדש אתם מוכיחים לי עד כמה משפחת מורגן‬ ‫מנוולים עד היסוד‪ .‬אבל‪ ,‬אני מעדיפה לא להסתבך עם פושעים‬ ‫כמותכם‪ ",‬אמרה גברת קורלנד‪" .‬היו שלום‪".‬‬ ‫איוו ט הביטה כמה שניות באש המתפצחת באח‪ ,‬ואז פנתה אל‬ ‫ביתה‪ .‬הד וד צ'רלס שקע בזעף בחזרה אל הספה‪ .‬הוא הרים את‬ ‫עיתונו מהשולחן והמשיך לקרוא‪.‬‬ ‫הייתי ממורמר בעקבות הביקור של גברת קורלנד‪ .‬התחלתי‬ ‫לחשוב על כמה דרכים מרושעות לפגוע בזוג הזקנים ממשפחת‬ ‫קורלנד‪ ,‬למרות שידעתי שזה אסור‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬שנאתי אותם למרות שלא מומלץ לריב עם שכנים‪ ,‬אבל לא‬ ‫היה אכפת לי‪ ,‬כי הם אלה שרבו איתנו‪.‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬חזרתי אל חדרי‪ .‬האווירה בחדר הייתה קצת מעיקה‪.‬‬ ‫היה קר יותר מאשר למטה‪ ,‬וזה גרם לעצמותיי לרעוד‪ .‬הרגשתי‬ ‫מצונן ותשוש‪ .‬בחוץ ירדו טיפות בודדות‪ .‬הרבה פחות מאשר‬ ‫בלילה הקודם‪ .‬מהבוקר שמעתי שלושה בומים בלבד‪ .‬זה מעט‬ ‫מאד‪ ,‬בהשוואה ללילה הקודם‪ ,‬אז נשמע פיצוץ חולני כל דקה‬ ‫בערך‪.‬‬ ‫קפצתי על המיטה החמימה‪ ,‬ואחזתי בעטיפת העפיפון‪ .‬קראתי‬ ‫שוב את הוראות ההרכבה והתחלתי לבנות את העפיפון‪.‬‬ ‫השעה הייתה תשע בבוקר‪.‬‬ ‫סיימתי כעבור חצי שעה‪ ,‬והעפיפון היה בנוי באופן מושלם‪.‬‬ ‫ללא שום טעות‪.‬‬

‫‪ | 52‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫מעט הגשם שהיה בחוץ נפסק והחלטתי לצאת לשחק עכשיו‪.‬‬ ‫הסתלקתי מחדרי ופסעתי לעבר המדרגות‪ .‬הפעם הדוד צ'רלס לא‬ ‫ישב מול האח‪ ,‬הוא הלך להכין לעצמו ספל תה‪ ,‬כך לפחות הנחתי‬ ‫כאשר שמעתי רחש של מזיגה בוקע מהמטבח‪.‬‬ ‫ככה הוא מבלה בחופשים שלו? יושב מול האח‪ ,‬קורא עיתון‪,‬‬ ‫ושותה? זקנה זה שעמום‪ ,‬החלטתי‪.‬‬ ‫מחשבתי הראשונה הייתה ללכת אל החצר האחורית‪ ,‬זה היה‬ ‫הכי טוב‪ .‬וכך עשיתי‪ .‬לא דאגתי לכך שאדמה בוצית (לא גושים!)‬ ‫מכסה ‪ 96‬אחוז מהחצר‪ ,‬כי עשרת האחוזים הנותרים הם חלקת‬ ‫אדמה יבשה כמו מדבר ‪ -‬לא ניתנת להרטבה‪.‬‬ ‫דשדשתי לעבר דלת החצר‪ ,‬כשלפתע שמעתי קול שבוקע‬ ‫מהמרתף‪.‬‬ ‫או שלא‪ ,‬זה היה דודי צ'רלס‪ .‬הוא עמד מאחוריי‪ .‬הסתובבתי‬ ‫אליו בהפתעה‪.‬‬ ‫"אל תצא לחצר האחורית‪ ,‬מוקדם מדי ‪ " -‬פלט הדוד צ'רלס‪,‬‬ ‫הוא לפת בידו ספל קפה מהביל‪ .‬פניו היו סמוקות‪ ,‬כנראה שאריות‬ ‫מהזעם שעלה בו לפני כמה דקות‪.‬‬ ‫"מה מוקדם מדי?" שאלתי‪ .‬ידעתי שהוא מדבר על גושי הבוץ‪,‬‬ ‫בביטחון רב ידעתי! זה הרגע המתאים לשאול אותו עליהם!‬ ‫"התכוונתי שמוקדם מדי‪ ,‬שהבוץ עוד לא התייבש‪ ,‬כדאי לחכות‬ ‫קצת‪".‬‬ ‫"אבל הדוד צ'רלס‪ ,‬הגשם יחזור לרדת בקרוב‪ .‬אז מתי האדמה‬ ‫תתייבש?" שאלתי בתביעה‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬היא לא תתייבש‪ .‬אבל המדרכות והכבישים בכפר כן‪ ,‬אז‬ ‫צא לשם לשחק‪ ,‬ילד‪".‬‬ ‫"הדוד צ'רלס‪ ,‬אתה לא רוצה שאני אראה את גושי הבוץ‬ ‫במקרה?" שאלתי‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס כמעט נחנק מהלגימה של ספל הקפה‪.‬‬ ‫"גושי בוץ? על מה אתה מדבר?"‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪55‬‬

‫"על גושי הבוץ‪ ,‬שצצים בלילה מתוך האדמה‪ ,‬ונשאבים בחזרה‬ ‫אליה בבוקר למחרת?"‬ ‫זו הייתה טעות איומה לספר לדוד צ'רלס על ידיעותיי‪ ,‬ואת זה‬ ‫הבנתי עוד באותו היום‪.‬‬ ‫"צא לשחק!" הוא צעק‪.‬‬ ‫"אבל לא ענית לי!" התעקשתי‪ .‬אם אני הולך להילחם עוד הדוד‬ ‫צ'רלס‪ ,‬אז עד הסוף!‬ ‫"אין לי זמן לשטויות שלך‪ ,‬אני רוצה לקרוא את העיתון!" זעם‬ ‫הדוד צ'רלס‪ ,‬והתיישב במהירות בספה שמאחוריו‪.‬‬ ‫הפעם לא הגבתי‪ .‬לפתי בחו זקה את העפיפון‪ ,‬ויצאתי החוצה‬ ‫דרך הדלת הקדמית‪.‬‬ ‫קפצתי מעל מעקה המרפסת ונח תי בכבדות על האדמה הפחות‬ ‫או יותר יבשה‪ .‬השמש חיפשה את דרכה מבעד לכמה עננים‬ ‫אפלים‪ .‬כיסיתי את עיניי בידי מפני השמש‪ .‬בגלל שהיא הייתה‬ ‫לבנה וזוהרת מדי‪.‬‬ ‫כשהתרגלתי לאור השמש‪ ,‬המשכתי ללכת במהירות‪ .‬התחלתי‬ ‫לרדת בגבעה‪ ,‬כשאני עובר על יד בית משפחת קורלנד‪ .‬משום מה‬ ‫נעצרתי להביט בבית לשנייה אחת‪ .‬ואז שמעתי קול קורא לי‪.‬‬ ‫זו הייתה גברת קורלנד‪ .‬היא עמדה על מרפסת הכניסה לביתה‪.‬‬ ‫מה היא רוצה ממני?‬ ‫"אני רוצה לדבר איתך‪ ",‬היא השיבה לי‪ ,‬לרגע חשבתי שהיא‬ ‫קראה את מחשבות יי‪" .‬בוא‪ ,‬כנס לביתי‪ .‬אני אכין לך תה חמים‪".‬‬ ‫הבטתי באפר הגבעה מתחתיי למשך כמה שניות‪ ,‬בעטתי בפחית‬ ‫ששכבה שם‪ .‬היא התגלגלה במורד הגבעה‪.‬‬ ‫תה חמים? היא תנסה להרעיל אותי בוודאי! חשבתי בבהלה‪,‬‬ ‫מה היא רוצה ממני?‬ ‫"נו?" שאלה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"אוי‪ ,‬נו טוב‪ "...‬אמרתי בכניעה‪ .‬לא רציתי שהיא תחשוב שאני‬ ‫מפחד ממנה‪.‬‬ ‫גברת קורלנד אותתה לי לבוא אחריה‪.‬‬

‫‪ | 56‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫גררתי את רגליי אל המרפסת וגברת קורלנד דחפה קלות את‬ ‫הדלת הקדמית‪ .‬כשנכנסתי‪ ,‬היא הסתובבה לפתע אל הדלת‪,‬‬ ‫והוציאה מכיסה משהו‪ ,‬משהו שנראה כמו‪ ...‬מפתח!!!‬ ‫היא תקעה את המפתח בעצבנות בדלת‪ ,‬וסובבה אותו ‪ -‬היא‬ ‫נעלה את הדלת‪.‬‬ ‫אחר כך היא פנתה אליי‪ ,‬חיוך מאושר ומלא סיפוק על פניה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪57‬‬

‫‪11‬‬ ‫"מל‪...‬מלמ ‪ "...‬נכנסתי לפאניקה‪ ,‬וזה גרם לי להתבלבל במילים‪,‬‬ ‫"למה נעלת את הדלת?"‬ ‫גברת קורלנד לא ענתה לי‪.‬‬ ‫"גברת קורלנד?" שאלתי שוב‪ .‬נחנקתי‪ .‬הריאות שלי כמעט‬ ‫התפוצצו‪.‬‬ ‫"שב‪ ",‬היא הורתה לי‪ .‬פניתי בניגוד לרצוני אל עבר שרפרף‬ ‫גבוה במיוחד שעל יד שולחן העץ שבסלון‪ ,‬הגברת כמובן‬ ‫התיישבה על ספה נוחה‪ ,‬גדולה ומרווחת‪" ,‬קרייג? אתה מוכן לקבל‬ ‫ולהאמין למה שאני אגיד לך עכשיו?"‬ ‫"מה?" הבטתי בה בפליאה‪.‬‬ ‫"אתה מוכן לענות לי על הש אלות שלי ברגע שאני שואלת‬ ‫אותם‪ ,‬ולענות לי לעניין?!" צעקה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אני אקבל את דברייך‪ ,‬ואני אאמין במה שתגידי לי‪".‬‬ ‫נחרתי‪.‬‬ ‫"הדודים שלך? אתה לא חושב שהם קצת ממזרים‪ ,‬אה‪ ,‬זאת‬ ‫אומרת מוזרים ‪ -‬לאחרונה?" שאלה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬לא!" שיקרתי בבוטות‪.‬‬

‫‪ | 58‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"אני ל א אוכל לעזור לך‪ ,‬אם לא תגיד לי את האמת‪ ".‬חזרה‬ ‫הגברת‪.‬‬ ‫חשבתי לכמה שניות‪ .‬האם כדאי לספר לסבתא המושחתת הזאת‬ ‫את מה שאני חושב על הדודים שלי לאחרונה‪ ,‬או שעדיף להגן על‬ ‫כבוד דודיי‪.‬‬ ‫גברת קורלנד לא טובה בשום אופן מדודיי‪ .‬ומלבד זאת הרי‬ ‫הדוד צ'רלס הגן על כבודי‪ ,‬איך אוכ ל לכבוד בכבודו ובכבוד‬ ‫אשתו‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬הם לא מוזרים‪".‬‬ ‫גברת קורלנד נאנחה‪.‬‬ ‫"צפיתי שזה לא י לך בקלות‪ .‬תרשה לי למזוג לך תה טעים? הרי‬ ‫הבטחתי‪ ".‬אמרה‪.‬‬ ‫"לא מתחשק לי‪ ".‬השבתי‪ ,‬אבל לא שלא התחשק לי ‪ -‬פשוט לא‬ ‫רציתי למות מהרעלה מכוונת‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬אני אכין את ספל התה לעצמי‪".‬‬ ‫היא פנתה אל המטבח‪ .‬בינתיים קמתי מהשרפרף והתחלתי‬ ‫לסקור את סלון הבית‪.‬‬ ‫הסלון היה מוצף כולו בדברים עתיקים חסרי משמעות‪ ,‬הרבה‬ ‫מסכות אינדיאניות היו תלויות על קירות הסלון‪ .‬שרשרת ענקית‬ ‫שמתאימה יותר להלבשת פיל הייתה תלויה מעל האח‪ .‬היא ממש‬ ‫משועממת‪ ,‬גברת קורלנד‪.‬‬ ‫אפילו טלוויזיה אין לה‪ ,‬אני מקווה שרדיו יש‪ .‬חשבתי בתקווה‬ ‫פתאומית‪.‬‬ ‫אני מכיר את הבית של משפחת קורלנד‪ ,‬ביקרנו בבית הזה לפני‬ ‫שבע שנים‪ .‬הייתי אז תינוק מגודל‪ .‬אני לא זוכר איך הבית נראה אז‪,‬‬ ‫אבל משהו במראהו הנוכחי היה מאד נוסטלגי‪.‬‬ ‫התיישבתי אל השרפרף רג ע לפני שגברת קורלנד שבה עם ספל‬ ‫התה‪ .‬היא הביאה שני ספלים‪ .‬אחד לי לכל מקרה‪ .‬לכל מקרה‬ ‫חירום‪...‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪59‬‬

‫גברת קורלנד התיישבה על הכיסא שבצדו השני של השולחן‪,‬‬ ‫לגמה ארוכות מספל התה ואז שלחה אליי מבט נוקב‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬אתה לא מוכן לפעול לפי החוקים הפשוטים והמועילים‬ ‫שאני מציע לך‪ .‬אז כנראה שלא תקבל ממני מידע על גושי הבוץ‪".‬‬ ‫מה? מי? גבותיי הזדקרו בהפתעה‪.‬‬ ‫קפאתי בהבעת תדהמה על השרפרף‪ .‬פי היה פעור‪.‬‬ ‫"מה?! איך את יודעת עליהם?"‬ ‫גברת קורלנד צחקקה בקול מתגלגל‪" ,‬אל תהיה מצחיק‪ ,‬אני גרה‬ ‫פה כבר מעל שישים שנה‪ .‬אני הרי גדלתי עם דודתך בכפר הזה!"‬ ‫"ז ה אומר שאת ראית אותם בכל לילה גשום?" התפעלתי‪.‬‬ ‫"בדיוק‪ ,‬אבל בלילות גשומים בקיץ ובאביב הם לא יוצאים‪.‬‬ ‫בחורף ובסתיו דווקא כן‪ ".‬סיפרה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"האם יש לך מושג מה הם גושי הבוץ האלה‪ ,‬בעצם?" שאלתי‪,‬‬ ‫כפות ידיי חפרו בשולחן העץ שלצדי‪.‬‬ ‫"לא‪ .‬אבל כשרציתי להעלות את ה נושא בפני הזוג מורגן ‪" -‬‬ ‫גברת קורלנד לגמה מספל התה‪ ,‬ונאנחה‪.‬‬ ‫"אז?"‬ ‫"הם איימו להרוג אותי‪ ".‬היא אמרה והשפילה את עיניי‪ ,‬כאילו‬ ‫היא מתנצלת‪.‬‬ ‫כמעט צנחתי עם השרפרף על רצפת העץ‪.‬‬ ‫"אני לא מאמין!" הצהרתי‪ .‬אכן לא האמנתי‪" ,‬שהדודים יאיימו‬ ‫להרוג אותך? אני לא מאמין!"‬ ‫"הדוד צ'רלס הוציא סכין מטבח‪ ,‬ארוך ומשונן‪ ,‬והדודה רבקה‬ ‫איימה לזרוק אותי אל האח המבוערת אחרי שהם יסיימו לקצוץ‬ ‫אותי לחתיכות‪ ",‬סיפרה‪ .‬ראיתי את הפחד הנוראי על פניה‪ ,‬וזה‬ ‫העיד כאלף עדים על נכונות המקרה‪ .‬כמעט הסרתי את פניי‪ ,‬בגלל‬ ‫שהמראה הזה הפחיד אותי‪ ,‬ואז קלטתי דמעה מנצנצת בעינה‬ ‫הימנית ומיד זולגת אל לחיה של הגברת‪" .‬הכל היה אפל‪ ,‬חשוך‪.‬‬ ‫זה קרה לפני ‪ 13‬שנה‪ .‬הייתי בת ‪ . 05‬ורציתי תשובות‪ .‬לא יכולתי‬

‫‪ | 60‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫לסבול אף לא עוד שנה נוספת של אימה למראה גושי ומפלצות‬ ‫הבוץ‪ ".‬היא לגמה מספל התה‪.‬‬ ‫"והם גילו לך משהו?" שאלתי‪ ,‬לא מסוגל יותר להסיר את עיניי‬ ‫מפניה‪.‬‬ ‫גברת קורלנד פלטה קריאת הטלת ספק‪" ,‬נראה לך? הם איימו‬ ‫שיעלימו אותי אחת ולתמיד אם אעלה את הנושא הזה מולם פעם‬ ‫נוספת‪ .‬כמובן‪ ,‬לא היה אכפת להם שאפריע ואעצבן אותם בתדירות‬ ‫בנושאי יום יום‪ ,‬אבל להעלות נושא גושי הבוץ? זה הוא קש‬ ‫שעלול לשבור את גב הגמל ביחסים הכל כך רעועים בינינו בלאו‬ ‫הכי‪ .‬וזה עוד לא הכל‪"...‬‬ ‫"מה קרה הלאה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אני מפחדת להיכנס לפרטים האלה‪ .‬אבל עלייך לדעת‪ "...‬והיא‬ ‫הניחה את ספל התה בחוזקה על שולחן העץ‪ ,‬ואחר כך תפסה‬ ‫בחוזקה את קצוות השולחן שב ינינו כעומדת לקום‪..." .‬שהדודים‬ ‫מורגן הם רחוקים מלהיות נחמדים כפי שהם אולי מצטיירים‬ ‫בפנייך‪ .‬ובכלל‪ ,‬הם מגדלים משהו מתחת לחצר‪ ,‬ראיתי את זה פעם‬ ‫אחת‪ .‬והזכרתי את זה בפנייך לפני כמה רגעים‪ ,‬אבל לא אכנס יותר‬ ‫לפרטים‪ ".‬היא חזרה והבהירה‪.‬‬ ‫פי היה פעור בתדהמה‪ ,‬ובקושי רב מנעתי יבבה חלושה‪.‬‬ ‫איבט משקרת‪ .‬אני יודע‪ .‬חשתי זאת בליבי‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אם תסלח לי כעת‪ ".‬היא אמרה‪ ,‬וקמה מהכיסא שעליו‬ ‫ישבה‪ .‬היא הרימה את המגש עם ספלי התה‪" ,‬צר לי שלא שתית את‬ ‫התה‪ ,‬אולם אתה חופשי ללכת כעת‪ .‬תמסור דרישת שלום‬ ‫להורייך‪".‬‬ ‫קמתי‪ ,‬מוכה תדהמה‪ ,‬מהשרפרף ופניתי לצאת מבית משפחת‬ ‫קורלנד‪ ,‬שוכח מכך שהמפתח לדלת נמצא בכיס הסינר שלה‪.‬‬ ‫דבריה מילאו את כל מוחי וי שותי‪ ,‬כמו התופים הענקיים שעליהם‬ ‫ניגנו האינדיאנים לבושי המסכות‪ ,‬שכעת תלו על קירות ביתה‪.‬‬ ‫"ו‪ "...‬אמרה לפתע גברת קורלנד כאשר גבה מופנה אליי‪ ,‬פניה‬ ‫אל המטבח‪" ,‬כשתרגיש שבלעת היטב את הגילויים הללו‪ ,‬תפנה‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪63‬‬

‫אליי שוב‪ .‬אגלה לך עוד כמה פרטים‪ .‬שיהיו לך צהריים טובים!‬ ‫קרייג‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬תודה‪ .‬אממ‪ ...‬גברת קורלנד?" שאלתי בהיסוס‪" .‬הדלת‬ ‫נעולה‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬כמובן‪ ".‬היא אמרה בקול נלהב‪ .‬שמעתי את המגש מונח‬ ‫ברכות על שולן העץ‪ ,‬וכעבור רגע רשרש המפתח בידה‪.‬‬ ‫הי א פתחה את הדלת‪ .‬בירכתי אותה שוב לשלום ויצאתי החוצה‪.‬‬ ‫וכמו השפעת קסם שהתפוגגה לה‪ ,‬שב הספק בדבריה של גברת‬ ‫קורלנד לכרסם בראשי‪.‬‬ ‫היא שיקרה‪ ,‬הדודים שלי לא איימו לרצוח אותה‪ .‬ובפעם הבאה‪,‬‬ ‫סיכמתי ביני ובין עצמי‪ ,‬אזהר שלא לעבור דרך ביתם של משפחת‬ ‫קורלנד‪.‬‬ ‫אבל גושי הבוץ ? לגביהם היא לפחות דיברה אמת‪.‬‬ ‫אבל מה לגבי היצורים שגדלים מתחת לחצר? יש לי תחושה‬ ‫כבדה שהיא מדברת על חסרי הבית שגרים במרתף דודיי‪.‬‬ ‫ילדים עם הוריהם גדלים במרתף הבית? או שזה משהו אחר‬ ‫לגמרי? מדוע גברת קורלנד פחדה להיכנס לפרטים בנוגע אליהם?‬ ‫האם יש משהו מפחיד ביצורים שגדלים במרתף?‬ ‫ו‪ - ...‬פחדתי להרהר בכך ‪ -‬אם גברת קורלנד אכן דיברה אמת‬ ‫בנוגע לאיומי דודיי‪ ,‬אם כך אסור לי לשאול אותם בנוגע לגושי‬ ‫הבוץ‪ ,‬כי גם הם עלולים לנקוט בצעד מאיים כלשהו‪.‬‬ ‫אני צריך מישהו שיעזור לי‪ ,‬מישהו נוסף‪ ,‬מישהו שאוכל לסמוך‬ ‫עליו‪ ,‬שלא כמו הגברת קורלנד‪.‬‬ ‫כי אני צריך תשובות‪ ,‬והיו יותר מדי שאלות‪.‬‬

‫‪ | 64‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪11‬‬ ‫האדמה בחצר האחורית "התייבשה"‪ .‬כך אמר הדוד צ'רלס ברגע‬ ‫שנכנסתי הביתה‪.‬‬ ‫אבל מי לא יודע שהסיבה האמתית לכך שהוא מרשה לי לצאת‬ ‫לחצר כעת‪ ,‬זה כי גושי הבוץ נשאבו בחזרה לאדמה‪ .‬הבוקר זה‬ ‫אמנם קרה באיחור‪ .‬כלומר‪ ,‬לא כמו בבוקר הקודם‪.‬‬ ‫אחרי שהדוד צ'רלס אמר לי שהאדמה התייבשה‪ ,‬הנחתי את‬ ‫העפיפון על שולחן העץ‪ .‬התיישבתי על הספה האדומה הנוחה‬ ‫והתחלתי לנסות להבין ולעכל את כל מה שקרה‪ .‬אין ברירה‪,‬‬ ‫הדודים שלי הם המקור לתשובות‪.‬‬ ‫אבל הייתי מצוברח‪ ,‬הייתי מבולבל‪ ,‬הייתי נרגז ביותר‪ .‬פחדתי‬ ‫לשאול את הדודים שלי את כל השאלות הרבות שיש לי‪ .‬פחדתי‬ ‫מהדוד צ'רלס‪ ,‬פחדתי מאשתו‪ .‬וכל כך רציתי שההורים שלי יחזרו‬ ‫כבר‪.‬‬ ‫אתה פוחד מהדודים שלך‪ ,‬אתה קולט? נזפתי בעצמי‪ ,‬אתה ממש‬ ‫חושב שהם מסוכנים? אה?‬ ‫הדודים הנחמדים והמשועממים שלך איימו לרצוח אדם‬ ‫כלשהו? אתה באמת מאמין בזה?‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪61‬‬

‫"מספיק!" צרחתי לפתע‪" ,‬נמאס!" אידיוט שכמותי‪ ...‬צרחתי‬ ‫את זה בקול‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס הרים את מבטו מהעיתון שהוא קרא‪.‬‬ ‫"קרה משהו‪ ,‬קרייג?" הוא שאל בשלווה‪.‬‬ ‫הסמקתי וחייכתי לעבר דודי‪.‬‬ ‫"סליחה‪ ,‬פשוט רק תהיתי איזה מכונית כדאי לאבא שלי לקנות‪.‬‬ ‫כי אני ממש מאוכזב שאבא שלי רוצה לקנות את הפרארי‪ ,‬זה פשוט‬ ‫מכעיס אותי‪".‬‬ ‫הדוד צ'רלס גיחך בשקט וחזר לעיתונו‪ .‬אבל לא לגמרי‪ .‬הוא‬ ‫שאל אותי תוך שעיניו מטיילות בעיתון‪" ,‬אתה באמת מרגיש‬ ‫בסדר‪ ,‬קרייג?"‬ ‫"אני בסדר גמור!" השבתי בעליזות‪" ,‬אממ‪ ,‬הדוד צ'רלס‪,‬‬ ‫האדמה התייבשה‪ ,‬כן? אז אני יוצא להטיס את העפיפון ברשותך‪".‬‬ ‫"לך על זה‪ ",‬אמר הדוד צ'רלס בלי יותר מדי דיבורים‪.‬‬ ‫אחזתי בעפיפון‪ ,‬ועפתי איתו אל דלת החצר האחורית‪.‬‬ ‫"אני אחזור כשיימאס לי‪ ".‬אמרתי‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס לא שמע אותי‪ ,‬כך הנחתי‪.‬‬ ‫יצאתי אל החצר‪ .‬התיישבתי על איזה מלבן בטון שנח על‬ ‫האדמה והתחלתי לסדר את הע פיפון‪ .‬היה קריר למדי בחוץ‪ .‬השמש‬ ‫שזרחה נראתה קרה מאד ומסביבה החלו להתאסף עננים‪ .‬הרוח‪,‬‬ ‫בשביל העפיפון‪ ,‬אם כך‪ ,‬הייתה מצוינת‪.‬‬ ‫כשסיימתי להכין את העפיפון לשימוש ראשון‪ ,‬תפסתי במקל‬ ‫החובבני שעליו היה מגולל חוט‪ .‬והתחלתי לשחרר את העפיפון‬ ‫לאוויר‪ ,‬הוא החל לתפוס תאוצה ול בסוף גאה אל השמיים‪ .‬למעלה‪,‬‬ ‫למעלה‪ .‬רצתי אחרי העפיפון‪ ,‬הבטתי מדי פעם לאחור הרחק אל‬ ‫מעבר לגדר המקיפה את חצר הבית‪ ,‬כדי לראות אם מישהו מביט‬ ‫עליי‪ .‬כי מה שעשיתי עכשיו באמת היה מביך‪.‬‬ ‫לפחות זה השכיח את כל המחשבות המאוסות והמרירות‪.‬‬ ‫לא פעם כמעט ונפלתי עם הפנים שלי על חלקת בוץ רטובה‪ .‬זה‬ ‫גרם לי לצחוק‪ .‬כי זה גם ככה לא הכי לכלך אותי‪.‬‬

‫‪ | 62‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫ותנחשו מה מצאתי?‬ ‫לא ניחשתם‪ ,‬בטוח‪ .‬כי זה לא גוש בוץ אחד ויחיד‪ .‬זה קצף יניקה‬ ‫שהשאיר אחריו גוש הבוץ אחרי שהאדמה שאבה אותו‪ .‬כנראה‬ ‫לפני כחצי שעה‪.‬‬ ‫"נחמד ביותר‪ "...‬קרנתי מאושר‪ .‬אני עצמי לא הבנתי למה אני‬ ‫כל‪ -‬כך מאושר לראות רמזים ללילה הפרוע של אמש בחצר‪.‬‬ ‫ואולי הייתה סיבה‪ :‬הרגשתי ניצחון על הדוד צ'רלס‪ .‬הוא לא‬ ‫חשב שאשים לב לסימנים כמו זה‪.‬‬ ‫חה‪ ...‬צחקתי בלבי‪.‬‬ ‫המשכתי עם העפיפון‪ .‬הרוח התחזקה‪ .‬הכל היה מצוין‪.‬‬ ‫אבל הרוח התחזקה יותר מדי‪ .‬וכנראה שלא החזקתי מספיק חזק‬ ‫בגליל‪ ,‬והעפיפון פשוט השתחרר לו והחל לעוף עצמאית עם הרוח‪.‬‬ ‫לא הייתי בוכה אם היה נתקע בתוך חדר הכביסה של משפחת‬ ‫קורלנד‪ ,‬אבל ממש לא ציפיתי שהוא יקלע למקום הבא!‬ ‫"חדר עליית הגג!" צעקתי בהתלהבות‪.‬‬ ‫העפיפון נקלע בין מתכת משקוף רופפת שכנראה השתחררה‬ ‫מהגשם והרוחות החזק ות‪ ,‬לבין החלון של חדר עליית הגג‪.‬‬ ‫החדר המסתורי‪.‬‬ ‫שווה לי ללכת להשיג את העפיפון דרך חדר עליית הגג? ובכן‪,‬‬ ‫שווה לי‪ .‬אני הולך לבקש מהדודה רבקה שתפתח לי את עליית הגג‬ ‫בשביל שאקח את העפיפון‪ ,‬ובהזדמנו ת זאת אני אבחן בקצרה את‬ ‫החדר המסתורי‪.‬‬ ‫המשכתי להביט במשך דקה בעפיפון המתנפנף ברוח הנושבת‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אני הולך לקחת אותו‪ ".‬אמרתי לעצמי‪.‬‬ ‫פניתי לעבר הבית‪ ,‬הושטתי יד אל הדלת ופתחתי אותה‪ .‬נכנסתי‬ ‫בריצה אל הדירה‪ ,‬וזייפתי פנים מודאגות‪.‬‬ ‫"הדוד צ'רלס!"‬ ‫"כן קרייג?" השיב הדוד צ'רלס‪ ,‬שנשמע מעט עצבני‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס‪ ,‬אולי הוא ירשה לי ‪ -‬ללא אי שור הדודה רבקה ‪-‬‬ ‫לעלות לעליית הגג‪ .‬אולי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪65‬‬

‫"אני לא התכוונתי‪ ,‬זה קרה בטעות‪".‬‬ ‫"מה?" נבהל הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫"בטעות השתחרר לי העפיפון ונתפס בחלון עליית הגג‪".‬‬ ‫השבתי בקצרה‪.‬‬ ‫"מה אתה אומר‪ "...‬אמר הדוד צ'רלס באיטיות‪.‬‬ ‫"זו האמת‪ ,‬מה אני יכול לעשות בנוגע לזה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"ובכן‪ "...‬הדוד צ'רלס תחב את ידו אל כיס מכנסי הבית שלו‪.‬‬ ‫הוא חיטט שניות ארוכות עד שלבסוף שלף מפתח זהבהב‪ .‬המפתח‬ ‫של החדר המסתורי‪.‬‬ ‫לבי החסיר פעימה‪.‬‬ ‫האם? האם באמת אחרי כמעט ‪ 11‬שנים אני הולך לגלות מה‬ ‫מסתת ר בחדר המסתורי?‬ ‫כן‪ .‬הדוד צ'רלס התכוון לתת לי את המפתח‪ ,‬בכל הרצינות‪.‬‬ ‫הוא נעמד על רגליו‪.‬‬ ‫"הנה לך‪".‬‬ ‫הוא לפת את ידי בחוזקה‪ .‬פתחתי את כף היד והוא נעץ את‬ ‫המפתח בתוכה‪ .‬לאחר מכן קימץ את היד עם המפתח לאגרוף‪.‬‬ ‫"אני אתלווה איתך‪ ",‬אמר הדוד צ'רלס‪" .‬הדודה רבקה תכעס‬ ‫עליי אם במקרה תבלגן לה שם משהו‪".‬‬ ‫"אין בעיה‪ ".‬השבתי‪.‬‬ ‫יש בעיה‪ ...‬חשבתי‪ .‬הד וד צ'רלס יתלווה אליי‪ ,‬כי הוא לא רוצה‬ ‫שאני אחטט שם במשהו‪ ,‬או אפילו שאביט לרגע בדברים‬ ‫שנמצאים שם! הוא רק רוצה שאני אקח את העפיפון כמה שיותר‬ ‫מהר‪ ,‬ושאני אעוף משם לכל הרוחות‪.‬‬ ‫מה עם העצבים שלו? הוא לא יגיע לגיל שמונים ככה‪.‬‬ ‫מסקנה ברורה‪ ,‬הוא עצבני כנראה בגלל שהעליתי את נושא גושי‬ ‫הבוץ‪ .‬הוא יודע עליהם משהו‪.‬‬ ‫אותה מסקנה כנראה גם מתלווה לחיוכים שלו‪ ,‬שפסקו מאז‬ ‫שהזכרתי את נושא גושי הבוץ‪ .‬הבנתי שהוא לא מעוניין שאדע‬ ‫עליהם‪.‬‬

‫‪ | 66‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"למה אתה מחכה?" התרגז עליי הדוד צ'רלס‪" .‬מהר‪ .‬אין לי את‬ ‫כל הזמן שבעולם בשבילך!"‬ ‫"בסדר‪ ,‬בסדר!" הגבתי במה ירות‪ .‬פסעתי בזריזות לעבר‬ ‫מדרגות‪ ,‬והדוד צ'רלס דלק בעקבותיי‪.‬‬ ‫לבסוף הגענו אל עליית הגג‪ ,‬הדוד צ'רלס הביט בי מאחורה‪.‬‬ ‫הרגשתי את עיניו ננעצות בגבי‪.‬‬ ‫דחפתי את המפתח אל תוך המנעול‪ .‬סובבתי לאט‪-‬לאט‪ .‬בלי‬ ‫לחץ‪ .‬שלושה קליקים‪ ,‬והדלת נפתחה‪.‬‬ ‫חדר גדול‪ .‬חם‪ ,‬יבש ומחניק‪.‬‬ ‫חשוך‪ .‬ב פעם הראשונה נראה היה כאילו לחדר יש פינות‬ ‫עגולות‪.‬‬ ‫אבל מלבד זאת‪ ,‬הוא היה עמוס בפריטים וחפצים שמילאו את‬ ‫כל עומקו של החדר‪.‬‬ ‫חלון החדר היה ממש מול דלת הכניסה‪ ,‬והצלחתי לראות את‬ ‫העפיפון המיטלטל בחוץ‪.‬‬ ‫והנה התחיל לרדת הגשם שוב‪ .‬גשם חזק‪.‬‬ ‫הלב שלי הלם בעוז‪ .‬התחלתי לפ סוע לעבר החלון‪ .‬שמעתי את‬ ‫האנחות של הדוד צ'רלס שעקב אחריי‪.‬‬ ‫לפתע הכה בנו פרץ פתאומי של אור כחול ששטף את כל החדר‪.‬‬ ‫"איי!" זעקתי‪ .‬העיניים שלי בערו מהאור החזק‪ ,‬יותר בגלל‬ ‫ההפתעה שבהתפרצותו‪.‬‬ ‫"תירגע‪ .‬תירגע‪ ",‬אמר הדוד צ'רלס‪" ,‬רק הדלקתי את המנורה‬ ‫בחדר‪".‬‬ ‫המנורה הייתה ממש מעליי‪ .‬היא בהרה בחוזקה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני רואה‪ ".‬השבתי‪.‬‬ ‫ואז הבטתי מסביבי‪ ,‬החדר היה מלא בחפצים ישנים‪ .‬גיטרה‬ ‫קלאסית עתיקה ומכוסת אבק נחה ממש על יד רגליי‪ ,‬והיה זה נס‬ ‫שלא דרכתי עליה‪.‬‬ ‫"יש פה הרבה חפצים טובים‪ ,‬הדוד צ'רלס‪ ".‬אמרתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪67‬‬

‫"אכן‪ ",‬אישר הדוד צ'רלס‪" ,‬אבל‪ ,‬טוב‪ ,‬אתה מתחיל לגזול ממני‬ ‫את זמני‪ .‬לך‪ ,‬קח את העפיפון שלך‪ ,‬וצא!" פקד עליי הדוד‪.‬‬ ‫דילגתי מעל החפצים ששכבו על הרצפה‪ ,‬לעבר החלון‪,‬‬ ‫ובינתיים הגנבתי מבטים חטופים מסביבי‪.‬‬ ‫הצלחתי לראות בפינת החדר מימין לחלון מין ניילון שחור גדול‬ ‫שכיסה שולחן גדול‪ ,‬כך החכמתי להבין כאשר ראיתי את דפנות‬ ‫השולחן שבצבצו מתחת לניילון‪.‬‬ ‫על הניילון הייתה תלויה מדבקה ‪-‬‬ ‫'מסומנים‪-‬משפחות'‪.‬‬ ‫זה לא נראה מעניין כל‪ -‬כך‪ .‬תיארתי לעצמי שזה אילן‪-‬יוחסין‬ ‫(רישום שמות בני‪ -‬המשפחה לאורך הדורות)‪ .‬זה טוב להחזיק כזה‬ ‫דבר בבית‪ ,‬תמיד טוב לדעת מי הם קרובייך‪.‬‬ ‫הגעתי אל החלון הגדו ל‪ .‬מנגנוני הנעילה על החלון היו רבים‬ ‫מדי‪ ,‬ובעייתיים‪.‬‬ ‫דקה שלמה לקח לי לפתוח אותם‪ .‬הדוד צ'רלס כחכח בגרונו‬ ‫בעצבנות‪.‬‬ ‫"רק עוד רגע‪ "...‬אמרתי בניסיון להרגיעו‪.‬‬ ‫דלתות החלון נפתחו לרווחה‪ ,‬ומשב רוח אדיר חדר אל תוך‬ ‫החדר‪ .‬העפיפון התנפנף בחוזקה ונשאב לכיוון החלון‪.‬‬ ‫הושטת י את ידי אל העפיפון‪ .‬כשהרגשתי בטוח ‪ -‬תפסתי בו‬ ‫ומשכתי אותו אל החדר‪.‬‬ ‫"זהו‪ ,‬תודה הדוד צ'רלס‪ ".‬אמרתי‪ ,‬משתדל שיישמע לבבי‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס הנהן בראשו‪ ,‬ואז אותת לי לצאת מהחדר‪.‬‬ ‫"אני מקווה שזה הביקור האחרון שלך פה בחדר‪ .‬כי הדודה‬ ‫רבקה עלולה לכעוס עליי אם היא תגלה שביקרת פה‪ .‬אני בטוח‬ ‫שבפעם הבאה היא אכן תגלה‪".‬‬ ‫הדוד צ'רלס יצא‪ ,‬אחריו אני‪ .‬חבטתי מאחוריי את דלת החדר‬ ‫הלא כל‪-‬כך‪-‬מסתורי‪ -‬כבר‪ .‬הכנסתי את המפתח למנעול ונעלתי‪.‬‬ ‫"בסדר‪ .‬זו הפעם האחרונה‪ ,‬הדוד צ'רלס‪ ".‬הבטחתי‪.‬‬

‫‪ | 68‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫ובלב קיוויתי שלא‪ ,‬מכיוון שלא סקרתי את החדר כמו שצריך‪,‬‬ ‫נותר לי לראו ת עוד כמה דברים‪ ,‬ואני רוצה לראות אותם ממש‬ ‫מקרוב‪ .‬אולי יופיעו שם תשובות בנוגע לגושי הבוץ וליצורי‬ ‫המרתף‪.‬‬ ‫עליית הגג‪ ...‬סוף‪ -‬סוף‪ .‬אחרי עשור ועוד כמה שנים ביקרתי‬ ‫בחדר המסתורי‪ .‬שנים של סקרנות‪ ,‬נגמרו‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס חזר אל הסלון והדליק את הטלוויזיה‪.‬‬ ‫בחוץ ירד גשם שוט ף ואני ישבתי בחדרי‪ .‬קראתי ספר פעולה על‬ ‫איזו מאפיה בסיאטל שארגנה שוד מתוחכם בבנק‪ .‬אהבתי את‬ ‫הספר‪ ,‬כי הרוב מתרחש מנקודת המבט של המאפיה‪ .‬הייתי בעד‬ ‫המאפיה‪ ,‬בוגד שכמותי‪.‬‬ ‫השעה הייתה ארבע אחר הצהריים‪ .‬בחוץ נשמעו רעמים מפעם‬ ‫לפעם‪ ,‬שהבליחו מבעד לרעש של הגשם שהיה חזק ביותר‪.‬‬ ‫העפיפון שכב על ידי‪ ,‬הוא היה הרוס לגמרי‪.‬‬ ‫כפי שהתברר לי‪ ,‬המתכת הרופפת והרוח היו שילוב מנצח‪.‬‬ ‫הרוח גרמה למתכת לשרוט ולקרוע את העפיפון האומלל‪.‬‬ ‫מה אכפת לי‪ ,‬בעצם‪ .‬זה היה עפיפון גרוע למדי‪ ,‬כשחושבים על‬ ‫זה‪ .‬אבל איך אעסיק את עצמי בהמשך‪ ,‬עד שאסע מכאן?‬ ‫או אולי אני אבלה את רוב הימים כמו שביליתי בחופשים‬ ‫הקודמים עם הדודים מורגן ‪ -‬בשעמום מוחלט‪.‬‬ ‫או שאולי ובמקרה אם הדודה רבקה תסכים לזה‪ ,‬אקח את‬ ‫הגיטרה המאובקת מחדר עליית הגג‪.‬‬ ‫זה יכול להיות מעניין!‬ ‫או שאולי לא‪ ,‬כי משפחת קורלנד לא תאהב את זה ‪ -‬הגיטרה‬ ‫עלולה לעשות הרבה מאד רעש! אבל ייתכן שיש שם עוד כמה‬ ‫משחקים חמודים מהמאה הקודמת‪ .‬כי אימא שלי סיפרה לי‬ ‫שלדודים היו הרבה מאוד משחקים לגילי העכשווי‪ ,‬בגלל‬ ‫ביקוריהם התכופים של הקרובים שלהם‪ ,‬שלרבים מהם היו ילדים‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪69‬‬

‫מה שבטוח זה שבחדר עליית הגג יש עוד הרבה מה לחקור‬ ‫ולגלות‪.‬‬ ‫ודבר נוסף שאני מצטער עליו‪ ,‬זה שלדודים שלי אין מחשב‪.‬‬ ‫ואינטרנט‪ .‬כי אז בהחלט לא היה לי משעמם כל כך! גְ ִריפִ ין‬ ‫אדלִ י‪ ,‬החבר הכי טוב שלי מבית הספר; קו ִֹדי וו ְֹרד‪ ,‬החבר הכי‬ ‫בְ ֶר ְ‬ ‫טוב שלי מהרשת‪ .‬אני אהיה איתם בקשר ואספר להם על גושי‬ ‫הבוץ‪ .‬אבל לא‪ ,‬אין לי שום דרך ליצור איתם קשר‪.‬‬ ‫ושלא תעז ו לחשוב על טלפון‪ .‬שכחו מזה‪ .‬לדודים מורגן אין‬ ‫טלפון‪ .‬הם לא סובלים טלפון‪ .‬והם לא מספרים למה‪ .‬הם מעדיפים‬ ‫את הדרך העתיקה‪ .‬מכתבים בדואר‪.‬‬ ‫וההורים שלי מחזיקים פלאפונים שנועדו רק בשביל שיחות‬ ‫עסקיות‪ ,‬וכדומה‪.‬‬ ‫באמצעות מכתבים בדואר‪ ,‬ככה קבענו את הביקור הנוכחי שלנו‬ ‫בכפר שלהם‪ .‬זה היה למען האמת ביוזמת אמי‪ .‬מולטי‪-‬פארק הרי‬ ‫הכי קרוב לכפר דודי אבי‪ ,‬לכן לא הייתה ברירה אלא ללון אצל‬ ‫הדודים‪.‬‬ ‫מולטי פארק‪ ...‬זיכרונות‪ .‬הכל היה טוב ויפה לולא המכונית של‬ ‫אבי הייתה נסחפת במורד הגבעה‪.‬‬ ‫כמה חבל‪ .‬אבל הפעם מצאתי סיבה לחגוג‪ ,‬כי יום ההולדת של‬ ‫הדוד צ'רלס אמור להיות ממש כיפי‪ .‬ממש‪.‬‬ ‫אבל לא תיארתי לעצמי שבאיזושהי הבנה‪ ,‬זה יהיה יום ההולדת‬ ‫האחרון שאחגוג‪.‬‬

‫‪ | 70‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪13‬‬ ‫למה הדלקתי את האור בחדר כדי לקרוא את הספר? היה חשוך‬ ‫בחדר‪ ,‬זו הסיבה‪ .‬אבל בשעות האלה אמור להיות אור בחוץ‪ ,‬לא?‬ ‫ובעצם‪ ,‬איך לא שמתי‪ -‬לב שהחלון בחדר האירוח צופה במעטה‬ ‫שחור שדרכו לא חודר אור‪ ,‬ויותר גרוע‪ ,‬שאי‪-‬אפשר לראות דרכו‬ ‫מה קורה בחצר האחורית?‬ ‫טוב‪ ,‬זה הדוד צ'רלס‪ .‬ללא צל של ספק‪.‬‬ ‫כשחשבתי על זה‪ ,‬מיד שכחתי מהספר‪ .‬אפילו לא קיפלתי את‬ ‫פינת העמוד הנוכחי‪ ,‬והנחתי אותו בצד‪ .‬התרוממתי לעבר החלון‬ ‫והחלקתי על הציפוי את אצבעי ‪ -‬בהחלט ציפוי‪ .‬נראה כמו צבע‪.‬‬ ‫צבע טרי!‬ ‫"אופס‪ ".‬נאנקתי‪ .‬מיהרתי לשפשף את האצבע המלוכלכת‬ ‫באגודלי‪ .‬הצבע נעלם מיד‪.‬‬ ‫המשכתי להביט על החלון‪ ,‬כמו מהופנט‪ .‬לא יכולתי לראות‬ ‫מעבר לציפוי השחור את החצר האחורית‪ .‬הדוד צ'רלס ציפה את‬ ‫החלון כך שלא או כל לראות גושי הבוץ‪ ,‬זו הסיבה‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס גם נעל את החלון‪ ,‬עם מפתח‪ .‬כן‪-‬כן‪ ,‬כל החלונות‬ ‫בבית הדודים מורגן מצוידים במנגנוני נעילה‪ .‬כמו בעליית הגג‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪73‬‬

‫מה שהדוד צ'רלס עשה‪ ...‬זה פשוט מטורף!‬ ‫פניתי החוצה מחדר האירוח שלי‪ ,‬וראיתי שגם בחדר האירוח‬ ‫של הוריי החלון צופה‪.‬‬ ‫הד וד צ'רלס חושב שהוא חכם‪ ,‬אבל הוא לא מכיר את הנחישות‬ ‫שלי‪ .‬הוא חושב שהוא ימנע ממני לראות את גושי הבוץ? שישכח‬ ‫מזה‪ ,‬אני אמצא דרך! חשבתי בזדון‪.‬‬ ‫למען האמת לא בדיוק ידעתי איך אוכל לעקוב אחרי גושי הבוץ‬ ‫כאשר כל הדרכים האפשריות לראותם סגורות‪ .‬אבל הייתי נחוש‬ ‫למצוא את הדרך‪.‬‬ ‫יצאתי אל המסדרון‪ ,‬ואז החוצה אל הסלון‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס נמנם‪ .‬מלבד התפצחות הגחלים באח לא היה כל‬ ‫רחש‪.‬‬ ‫לא ממש התחשק לי להעיר את הדוד צ'רלס‪ ,‬וגם הרגשתי שהוא‬ ‫יתפוצץ עליי אם אעשה זאת‪.‬‬ ‫אני אשאל אותו פעם אחרת‪ ,‬ולו רק כדי לאתגר אותו‪.‬‬ ‫חלפתי על פני האח המבוערת והמש כתי אל מעבר לפינת הסלון‬ ‫עד שנתקלתי בדלת היציאה אל החצר האחורית‪.‬‬ ‫צדקתי לגבי מה שדמיינתי שאראה שם ‪ -‬הדלת האחורית לא‬ ‫הייתה נעולה ולא כוסתה בציפוי‪ .‬הדוד צ'רלס לא תיאר לעצמו‬ ‫שאני אעז לרדת אל הקומה הראשוה כדי לראות מה קורה בחצר‬ ‫האחורית‪ ,‬והוא יישא בתוצאות‪ ,‬חייכתי‪.‬‬ ‫בחוץ ירד גשם שהלך והתחזק עם הזמן‪ ,‬אולם הרעמים לא‬ ‫נשמעו‪.‬‬ ‫"חבל שלא יורד שלג באזור‪ "...‬לחשתי‪.‬‬ ‫זה יכול היה להיות אדיר לצאת לשחק בשלג‪ .‬אבל לא היה‬ ‫סיכוי‪ ,‬הכל פה בוצי ורטוב‪.‬‬ ‫אני מקווה שהיום האחרון כאן יהיה קצת פחות בוצי‪.‬‬ ‫אין סיכוי‪ ,‬שיניתי את דעתי‪ ,‬היום האחרון יהיה אף יותר בוצי‪.‬‬ ‫עמדתי לפנות בחזרה אל הסלון‪ ,‬כששמעתי את הדוד צ'רלס‬ ‫נאנח‪ .‬הוא התעורר מהנמנום‪.‬‬

‫‪ | 74‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"שלום קרייג‪ ".‬הוא אמר בקול מעט קר ברגע שהבחין בי‪ .‬פניו‬ ‫היו זעופות‪.‬‬ ‫"הדוד צ'רלס‪ ,‬יש לי אלייך שאלה‪ ".‬פלטתי‪.‬‬ ‫"כן?" השיב הדוד‪ .‬על עיניו נחו משקפיים‪ ,‬שכנראה שכח‬ ‫להור יד אחרי הקריאה‪ .‬הוא הסיר את משקפיו‪ ,‬בחן אותי‪ ,‬ואז הניח‬ ‫אותם על השולחן‪.‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬למה ציפית את חלונות חדר האירוח?" השלכתי את‬ ‫השאלה אל האוויר‪ ,‬כמו קליע שנורה מאקדח‪ .‬שיתמודד‪...‬‬ ‫"למה?" הדוד צ'רלס כחכח בגרונו‪ ,‬קולו נעשה חורקני וקצת‬ ‫לחוץ‪" ,‬כי אני עושה את זה כל חורף‪".‬‬ ‫ואני ממש מאמין לך‪...‬‬ ‫"ולמה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"זה ציפוי מיוחד שמונע חדירת מים דרך החלון הדק‪ .‬אתה‬ ‫בוודאי לא מעוניין שהמיטה שלך תהיה רטובה‪ ,‬נכון?" שאל‪.‬‬ ‫הנהנתי‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס שלח אליי מבט שקדח דרך ראשי‪ .‬התחמקתי מעיניו‬ ‫והבטתי בשטיח שבסלון‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬עכשיו זה יותר ברור לי‪ .‬תודה‪".‬‬ ‫חזרתי להביט בדוד‪ .‬הוא לא הרפה‪ ,‬עיניו היו אדומות‪ ,‬מבטו‬ ‫מדוכדך‪.‬‬ ‫"להתראות לך‪ ",‬הוא אמר‪" ,‬ואני מקווה בכל מאודי שלא תשוב‬ ‫לשאול אותי שאלות מגוחכות כאלה‪".‬‬ ‫זה היה מטופש‪ .‬אבל בכל זאת‪ ,‬חייכתי חיוך מאולץ ופניתי אל‬ ‫המדרגות‪.‬‬ ‫"אבל אם בכל‪ -‬זאת אתה מתעקש לשאול שאלות מגוחכות‪"...‬‬ ‫הודיע הדוד צ'רלס‪" ,‬תפנה אל הדודה רבקה‪ .‬אני מקווה שיהיה לה‬ ‫קצת יותר סבלנות לשאלות מטופשות כאלו‪".‬‬ ‫"איפה היא בכלל? כבר מאוחר‪ ,‬היא הייתה צריכה לחזור‬ ‫מהמכולת לפני מלא זמן‪ ,‬לא?" טענתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪71‬‬

‫"היא אכן חזרה כשיצאת לטייל עם העפיפון בכפר‪ ".‬השיב‬ ‫הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫" אה‪ .‬ואיפה היא עכשיו?" שאלתי‪.‬‬ ‫"היא ישנה בחדרה‪ .‬היא עייפה מאוד‪ ,‬ואני ממליץ לך שלא‬ ‫להטריד אותה כרגע בשאלות המטופשות שלך‪ ".‬הורה הדוד‬ ‫צ'רלס‪ ,‬ושוב שלח אליי מבט שחדר את עיניי‪.‬‬ ‫"כמובן‪ ".‬אמרתי‪.‬‬ ‫הסתובבתי והתחלתי לטופף על המדרגות לקומה השנייה‪.‬‬ ‫שמעתי את הדוד צ'רלס נאנח‪ .‬הוא חזר לנמנם‪.‬‬ ‫וגם הדודה רבקה כנראה מנמנמת‪ .‬וואו‪ ,‬אני לגמרי לבד בבית!‬ ‫אני צריך לנצל את זה!‬ ‫עליית הגג אמורה להיות פנויה ואין מי שיפריע‪ .‬עמדתי להיכנס‬ ‫לחדר האירוח‪ ,‬אך מיד הסתובבתי ופניתי בחזרה אל המדרגות‪.‬‬ ‫החדר המסתורי‪ -‬לשעבר של עליית הגג נזקק למפתח‪ ,‬אבל בתת‬ ‫מודע שלי משהו משך אותי לשם למרות הכלל הבסיסי הזה‪ ,‬כאילו‬ ‫קיוויתי שדווקא עכשיו הוא יופר באורח פלא‪.‬‬ ‫הגעתי אל מדרגות העץ של עליית הגג‪ .‬פסעתי בשקט מדרגה‬ ‫אחרי מדרגה‪ ,‬משתדל בכל כוחי שלא להשמיע חריקה‪.‬‬ ‫ואז‪...‬‬ ‫לא האמנתי למראה עיניי‪ .‬הרגשתי נכון‪ ,‬המפתח נח לו בתוך‬ ‫מנעול חדר עליית הגג‪.‬‬ ‫"תודה לאל!" לחשתי לעצמי‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬שכחתי להחזיר את המפתח לדוד צ'רלס אחרי שנעלתי‬ ‫את החדר‪ ,‬והדוד צ'רלס שכח גם הוא מהמפתח‪.‬‬ ‫"מ‪-‬ע‪-‬ו‪-‬ל‪-‬ה!" התפעמתי‪.‬‬ ‫עכשיו אני הולך לסקור את עליית הגג‪ ,‬ואף‪-‬אחד לא ימתין‬ ‫בחוץ ולא יפריע לי‪ ,‬חשבתי‪ ,‬הכל פשוט מושלם‪.‬‬ ‫א חזתי במפתח‪ .‬סובבתי‪ .‬שלושה קליקים‪ .‬ובחריקה צורמנית‬ ‫חלשה – נפתחה הדלת‪.‬‬

‫‪ | 72‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫היה חשוך‪ .‬העננים בחוץ כיסו את השמש ושום אור לא חדר‪.‬‬ ‫בחושך‪ ,‬הגיטרה המאובקת נראתה כמו איזה בן‪-‬אדם ששוכב על‬ ‫הרצפה וגוסס בתנוחה לא נעימה‪.‬‬ ‫סגרתי בשקט את הדלת‪ .‬חזק‪.‬‬ ‫בסוף החדר היה החלון שבו נתפס העפיפון‪ ,‬ועל ידו השולחן‬ ‫הגדול‪.‬‬ ‫הסבתי את עיני לעבר התקרה‪ .‬המנורה הישנה הייתה שם‪.‬‬ ‫חשבתי להדליק את האור‪ ,‬אבל פחדתי שעיני עוד יקבלו כוויה‪.‬‬ ‫הבטתי בחדר החשוך‪ ,‬כל החפצים והפריטים החשוכים מנעו ממני‬ ‫להתקרב‪ .‬פחדתי לדרוך על דבר כלשהו שישמיע רעש‪.‬‬ ‫הדלקתי את האור‪ .‬ושוב ‪ ,‬תודה לאל על נסיו הקטנים‪ ,‬האור לא‬ ‫הכאיב לעיניי‪.‬‬ ‫פתאום הכל נראה הרבה יותר שמח בחדר‪ ,‬אם כי עדיין מחניק‬ ‫משהו‪.‬‬ ‫התחלתי לפסוע לאיטי‪ ,‬בעודי מתבונן בחדר מסביבי‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬לא היו שם הרבה דברים שימושיים‪ ,‬אולי חוץ‬ ‫מהגיטרה‪ ,‬ואיזה כמה קלטות וידיאו ישנות‪ .‬כנראה סרטים שדודיי‬ ‫אהבו‪.‬‬ ‫"חאאח‪ "!..‬פלטתי שיעול חורקני‪ .‬כמה אבק נכנס לי לפה‪.‬‬ ‫ואז השתעלתי‪ ,‬חזק‪.‬‬ ‫עצרתי את עצמי בכוח‪ .‬חבל שבחוץ הפסיק הגשם‪ ,‬מה שהיה‬ ‫מסתיר בוודאות את קול השיעול שלי‪.‬‬ ‫התאמצתי לשמוע קולות כלשהם מהקומות התחתונות‪ .‬כלום‪.‬‬ ‫דבר לא נשמע‪.‬‬ ‫כחכחתי בגרוני‪ .‬היה כל‪-‬כך מחניק‪ .‬סיוט‪.‬‬ ‫סתמתי את האף והמשכתי ללכת‪ .‬לא ידעתי למה‪ ,‬אבל אילן‪-‬‬ ‫היוחסין‪ ,‬אלא אם כן זה משהו אחר – סיקרן אותי‪ .‬רציתי לדעת מי‬ ‫הם הקרובים הלא‪-‬מוכרים שלי‪.‬‬ ‫פניתי אל עבר השולחן המכוסה בניילון השחור‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪75‬‬

‫ניסיתי לתפוס בניילון אפוף האבק‪ ,‬שהיה חמקמק באופן‬ ‫מפתיע‪ .‬לבסוף הצלחתי לתפוס באזורים טובים לאחיזה‪.‬‬ ‫הרמתי בדומייה את הניילון‪ ,‬משכתי אותו בזהירות והנחתי על‬ ‫הרצפה‪.‬‬ ‫פלטתי אנחת הקלה וחזרתי אל השולחן בתקווה לפענח מי היו‬ ‫קרוביי‪.‬‬ ‫אבל זה לא היה אילן‪-‬יוחסין‪.‬‬ ‫בהתחלה ראיתי תמונות שנשענו על גבי חתיכות‪-‬עץ יציבות‪.‬‬ ‫תמונות פשוטות של הורים וילדים‪.‬‬ ‫הורים‪ .‬ילדים‪.‬‬ ‫הדודים הֶ נּום! בן‪ -‬דוד שלי בן השמונה מָ ייק! יחד עם הוריו!‬ ‫ואחותו התינוקת טָ לִ יה בת השנה!‬ ‫מזמן לא ראינו אותם! לא דיברנו איתם! לאן הם נעלמו‪,‬‬ ‫באמת?‬ ‫הבטתי אל תחתית התמונה‪ .‬היו רשומים שם ארבעה סימני '‪.'v‬‬ ‫כנראה בגלל מספר האנשים באותה המשפחה‪.‬‬ ‫ה דודים הנום חייכו‪ ,‬הם צולמו בחצר האחורית של‪ ...‬דודיי!‬ ‫התינוקת נחה בידיה של האימא גֶ'סִ יקָ ה‪ ,‬ומייק אחז בידו של‬ ‫אביו‪ ,‬רוֹב‪.‬‬ ‫הרמתי את התמונה והבטתי בה מבט אחרון‪ ,‬ואז הנחתי אותה‬ ‫בחזרה‪.‬‬ ‫מצאתי חלק מהקרובים שלי‪ .‬אבל היו עוד כמה חסרים‪ ,‬לפחות‬ ‫ארטֶ סְ ט האהובים ועוד כמה‪.‬‬ ‫מאלו שאני מכיר‪ .‬ביניהם הדודים ְ‬ ‫כל התמונות צולמו בגינה האחורית של דודיי‪ .‬מעניין מתי?‬ ‫הרמתי את התמונה של הדודים הנום והוצאתי את התמונה‬ ‫מהמסגרת‪ .‬חיפשתי את תאריך הצילום‪ .‬הוא היה מכוסה בטיפקס‪.‬‬ ‫אבל מי‪-‬לא‪-‬יודע ש‪...‬‬ ‫הרמתי את התמונה וחיפשתי את התאריך שמוסתר מתחת‬ ‫לטיפקס‪ ,‬כך שהאור של המנורה האיר את מה שמתחת לטיפקס‪.‬‬ ‫התאריך היה הפוך‪ ,‬חשבתי מהו באמת‪.‬‬

‫‪ | 76‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫ואז ראיתי‪.‬‬ ‫‪.16.61.66‬‬ ‫לפני ארבעה שנים‪ .‬הפעם אחרונה ראינו את הדודים הנום הייתה‬ ‫לפני חמש שנים‪ .‬לאן הם נעלמו? לא היה לי שמץ של מושג‪.‬‬ ‫בטח כל התמונות צולמו כמזכרת לדודים‪.‬‬ ‫הדוד ים הולכים לצלם גם אותנו‪ .‬אני משוכנע בכך‪.‬‬ ‫החזרתי את התמונה אל תוך המסגרת‪ ,‬ואז הרמתי תמונה נוספת‪.‬‬ ‫משפחת סְ טיוֹאֶ ָרט‪.‬‬ ‫תאריך צילום – ‪.16.61.63‬‬ ‫שנה שעברה‪ .‬צולם בחורף גם כן‪.‬‬ ‫בשמי החצר האחורית שבתמונה נראו עננים כבדים וגשומים‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬זה היה חורף כבד למדי‪.‬‬ ‫הכל צולם בעונת החורף‪ .‬למה?‬ ‫היית לי תחושה שזה קשור לגושי הבוץ‪ ,‬אבל איך?‬ ‫אולי פשוט הזדמן להם להצטלם בדיוק באותה העונה‪...‬‬ ‫התאריך הזה יקרה מחר‪ ,‬הדודים שלי בוודאי יצלמו גם אותנו‪.‬‬ ‫שיהיה‪.‬‬ ‫החזרתי את התמונה אל המסגרת‪.‬‬ ‫ווידאתי שהכל מסודר במקום‪ .‬הרמתי את הניילון הגדול‬ ‫והשחור והנחתי אותו בזהירות בחזרה על השולחן‪.‬‬ ‫זהו‪ .‬לא היה ולא נברא‪.‬‬ ‫עמדתי בדיוק לפנות חזרה ולצאת מהחדר כאשר שמעתי רעש‬ ‫של שלושה קליקים רגילים‪.‬‬ ‫"צ'רלי‪ ,‬מה חיפשת בעליית הגג?" שמעתי את הדודה רבקה‬ ‫מצייצת בעצבנות‪.‬‬ ‫"או!" הדוד צ'רלס פלט אנחת התפעלות‪ ,‬אני מניח שהוא תהה‬ ‫איך היא גילתה‪" .‬חיפשתי שם ספר ישן‪ ,‬זה הכל‪".‬‬ ‫"בפעם הבאה תפנה אליי‪ ,‬שאני אדע‪ ,‬ברור?" שאלה‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬ברור‪ ".‬השיב הדוד צ'רלס‪ ,‬הוא נאנח שוב וכנראה חזר‬ ‫להתנמנם‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪77‬‬

‫"טוב‪ ,‬אני נעלתי‪ .‬יותר לא תקבל ממני את המפתח‪ ".‬הודיעה‬ ‫הדודה רבקה‪ .‬הדוד צ'רלס כבר נרדם‪.‬‬ ‫לקח לי זמן לקלוט‪ ,‬אבל הבנתי ישר עד כמה אני אידיוט‪.‬‬ ‫השארתי את המפתח מחוץ לדלת החדר‪ .‬הדודה רבקה לא‬ ‫חשבה שאני בפנים‪ .‬היא נעלה אותי פה בפנים‪.‬‬ ‫ננעלתי בחדר עליית הגג‪.‬‬ ‫מה עכשיו?‬

‫‪ | 78‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪10‬‬ ‫במחשבה שנייה‪ ,‬כך עדיף‪ .‬זה יהיה מאוד לא נעים אם הדודה‬ ‫רבקה תאתר אותי פה‪.‬‬ ‫אבל מה אוכל לעשות כדי לצאת מכאן? כבר מאוחר מאוד‬ ‫וההורים שלי יחזרו בקרוב‪ .‬מה יקרה כשיגלו שאני לא נמצא בשום‬ ‫מקום בבית? אז איך אני יוצא מפה?‬ ‫מה שבטוח זה שמזג האוויר לא יתרום למצב‪ ,‬ממש לא!‬ ‫בום על‪-‬קולי נשמע בחוץ‪.‬‬ ‫גשם‪ ,‬גשם‪ ,‬גשם‪ ,‬חזק מתמיד‪.‬‬ ‫איך אני יוצא מפה? האם אכנע לדודה רבקה?‬ ‫לא‪ ,‬לעולם לא‪.‬‬ ‫הבטתי מסביבי‪ ,‬חיפשתי אחר כלי כלשהו שייתן לי רעיון איך‬ ‫לצאת מפה‪ .‬אולי במקרה יש פה מפתח גנבים?‬ ‫בזזזז‪...‬‬ ‫חושך פתאומי‪.‬‬ ‫זהו‪ ,‬אני הולך לחנוק את עצמי‪.‬‬ ‫קצר חשמלי בכל הבית‪ ,‬אולי גם בכל הרחוב‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪79‬‬

‫החדר הפך לאפל ושקט‪ ,‬והרגשתי כאילו מיליוני עיניים ננעצות‬ ‫בי מכל פינות החדר‪ .‬זה גרם לי לחוש סחרחורת‪ .‬התחושה שכל‬ ‫הפריטים בחדר נועצים בי מבט עוררה בי אימה הולכת וגוברת‪.‬‬ ‫הגיטרה שבסמוך לדלת הכניסה עשתה לי חשק שלא לנגן בה‬ ‫יותר‪ ,‬אם בכלל תהיה לי הזדמנות‪.‬‬ ‫בום‪.‬‬ ‫הצטמררתי‪ .‬אורו של הרעם הנוסף הציף את החדר בצבע סגול‬ ‫אימתני‪.‬‬ ‫לא ידעתי מה לעשות‪ .‬הייתה חסר אונים‪.‬‬ ‫ואז באה הישועה‪.‬‬ ‫"תני לי את המפתח ואל תדאגי‪ ,‬אני מיד מסדר את זה‪ ".‬נשמע‬ ‫קול ניחר‪ ,‬הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫כעבור מספר שניות שמעתי רחש של צרור מפתחות בתנועה‪,‬‬ ‫צרור שמועבר מיד ליד‪.‬‬ ‫"תודה‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס‪ .‬לאחר מכן שמעתי אותו חורק על‬ ‫מדרגות עליית הגג‪.‬‬ ‫הוא הולך לפתוח את הדלת של החדר! למה דווקא פה נמצא‬ ‫מנגנון הבקרה של החשמל בבית? הכל הולך לרעתי בדקות‬ ‫האחרונות‪.‬‬ ‫שמעתי את הדוד מחדיר את המפתח למנעול‪ ,‬ואז מסובב לאיטו‬ ‫את המפתח‪.‬‬ ‫קליק ראשון‪.‬‬ ‫הבטתי מסביבי‪ .‬מחבוא! אני צריך מחבוא!‬ ‫קליק שני‪.‬‬ ‫נווו!‬ ‫רעם נשמע‪.‬‬ ‫רעדתי‪ ,‬מעולם לא הייתי כל‪-‬כך לחוץ‪.‬‬ ‫קליק אחרון‪.‬‬ ‫הנה! מצאתי!‬ ‫ארון מתכת‪ ,‬ממש מימין לדלת הכניסה‪.‬‬

‫‪ | 80‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫פתחתי את דלתות הארון‪ ,‬נדחפתי פנימה בין שואב אבק‬ ‫מקולקל וערימות של מעילים מרופטים והספקתי לשמוע את רעש‬ ‫החריקה הצורמני של הדלת כשסגרתי אחרי את הדלתות‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס פסע לאיטו אל תוך החדר‪ .‬הוא נחר מילה כלשהי‪.‬‬ ‫אני לא יודע מה הוא עשה לאחר‪ -‬מכן‪ ,‬אבל אני יודע שהוא‬ ‫הפעיל מתג כלשהו שהפעיל את האור בכל הבית‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס פנה לצאת מהחדר‪.‬‬ ‫אני עומד להינעל פה שוב‪ ,‬חשבתי במרירות‪ ,‬אבל הפעם עם‬ ‫אור‪ .‬למזלי‪.‬‬ ‫הדוד כיבה את האו ר‪ ,‬נעל את החדר‪ .‬והלך מהמקום‪.‬‬ ‫לא חשבתי פעמיים ונתתי דחיפה לדלתות הארון‪.‬‬ ‫ולא יצאתי החוצה‪ .‬כי הדלתות לא נפתחו‪.‬‬ ‫נתתי עוד מכה‪ ,‬ואחר כך עוד מכה‪ .‬הדלתות לא נפתחו‪.‬‬ ‫אלוהים! אני נעול בתוך ארון שנעול בתוך חדר? כמה מוזר‪,‬‬ ‫ככה נורא‪.‬‬ ‫בום‪.‬‬ ‫עוד רעם‪.‬‬ ‫אם אתן מכה נוספת בארון ‪ ,‬אגרום לדוד צ'רלס לחזור אל עליית‬ ‫הגג‪.‬‬ ‫יש רק דרך אחת‪ ,‬והיא להמתין לרעם נוסף‪ .‬כעבור דקה הוא‬ ‫באמת נשמע ואני נתתי לדלתות את המכה של החיים שלי‪.‬‬ ‫הדלת השמיעה קול של קליק חזק‪ .‬ואז נפתחה‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬הארון ננעל אוטומטית כשסוגרים אותו‪ ,‬ואי‪-‬אפשר‬ ‫לפתוח אותו מבפנים‪ .‬זה ברו ר‪ ,‬כמעט כל ארון מתכת בנוי ככה‪.‬‬ ‫הפעלתי את האור בחדר והתבוננתי מסביבי‪.‬‬ ‫איך אפשר להימלט מהחדר המפחיד הזה‪ ,‬לשעבר המסתורי?‬ ‫ואז הבחנתי בצינור השקיה ישן מאוד‪ ,‬שהיה קרוע בכמה‬ ‫מקומות‪.‬‬ ‫זה יכול לעזור לי להימלט מפה‪ ,‬רק אני לא מתכוון להימלט‬ ‫מפה ככה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪83‬‬

‫זאת‪-‬אומרת‪ ,‬אני לא מ תכוון לרדת דרך החלון של החדר! לא‬ ‫באמת!‬ ‫הבטתי בצינור ההשקייה בחשש‪ .‬גבותי נמשכו לאחור בפחד‪.‬‬ ‫לא באמת‪...‬‬ ‫אבל איזו ברירה יש לי? צעק קול עיקש בתוכי‪.‬‬ ‫והקול הפחדן השיב לו ‪ -‬יש ברירה‪ ,‬כמו למצוא איזה מפתח‬ ‫גנבים!‬ ‫וכך עשיתי‪ .‬פתחתי ארונות‪ .‬משכתי מגירות של שידות ישנות‪.‬‬ ‫שום דבר‪ .‬היו שם רק כמה כלי נוי שבורים‪ ,‬צלחות‪ ,‬וסכו"ם‬ ‫עתיק‪ .‬לא יותר מזה‪.‬‬ ‫אז איזו ברירה יש לי‪ ,‬באמת?‬ ‫הבטתי אל עבר החלון‪ ,‬הוא היה נעול‪.‬‬ ‫אין לי ברירה‪ .‬פניתי אל צינור ההשקיה והורדתי אותו‪ ,‬הוא היה‬ ‫דביק ומלוכלך‪ ,‬ככה שניסיתי להחזיק אותו במרחק מה מגופי‪.‬‬ ‫ואז פניתי אט‪-‬אט אל החלון‪.‬‬ ‫הנחתי את ידי על לוחות החלון והבטתי למטה אל עבר החצר‬ ‫האחורית‪.‬‬ ‫בחוץ ירד גשם רצחני‪ ,‬והחצר הייתה חשוכה לגמרי‪ .‬ניחשתי‬ ‫שהשעה שש בערב אולי‪.‬‬ ‫עננים גדולים ועקשניים כיסו את השמיים‪ ,‬צבעם היה אדמדם‬ ‫אפלולי‪.‬‬ ‫עץ זקן‪ ,‬קטן ועירום נח לו בקצה החצר‪ .‬עליו הבודדים נרעדו‬ ‫ברוח ועשו קולות של שקשוק עצמות‪.‬‬ ‫קומת הקרקע נראתה כל‪ -‬כך רחוקה‪ ,‬וזה גרם לי לבחילה איומה‪.‬‬ ‫רגליי רעדו‪.‬‬ ‫הבטתי למעלה אל השמיים כשרעם חזק נוסף נשמע‪ .‬אור סגול‬ ‫פגע בעיני‪.‬‬ ‫"וואו!" נאנקתי ומצמצתי בעיניי‪.‬‬ ‫מה אני הולך לעשות‪ ?...‬תהיתי‪.‬‬ ‫זהו‪ .‬אין ברירה‪.‬‬

‫‪ | 84‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫בפרץ של אומץ לב פתחתי את המנעול של החלון‪ ,‬והעפתי את‬ ‫שני אגפיו לצדדים‪.‬‬ ‫כמו בפעם שעברה‪ ,‬רוח חזקה וקרה התפרצה אל תוך החדר‪,‬‬ ‫ואני הייתי לבוש בבגדים של בית שבוער בו אח‪ .‬הקרירות גרמה לי‬ ‫להאמין שבמקרה הטוב ביותר אצליח להימלט מכאן מצונן‪.‬‬ ‫וגם הגשם הּוטה קצת בגלל משב הרוח שנכנס פנימה והרטיב‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫התנערתי‪ ,‬אבל הגשם המשיך לחדור‪.‬‬ ‫יותר מדי דברים להתמודד איתם בפעם אחת‪ ,‬התמרמרתי‪.‬‬ ‫הרמתי את קצה צינור ההשקיה וקשרתי אותו בכמה ליפופים‬ ‫חזקים אל הברזל הרופף של החלון‪.‬‬ ‫"אני מקווה שהברזל לא ישתחרר‪ ".‬לחשתי לעצמי‪.‬‬ ‫הרמתי את הקצה השני של הצינ ור והטלתי אותו אל מחוץ‬ ‫לחלון‪.‬‬ ‫הוא היה ארוך‪ ,‬והגיע אל קרקע החצר‪ ,‬ככה הבנתי כששמעתי‬ ‫את הרעש של הנגיעה בקרקע‪.‬‬ ‫"אני גם מקווה ששום רעם או ברק לא יכה בי‪ ".‬לחשתי שוב‪.‬‬ ‫כיביתי את האור בחדר‪ ,‬כדי שהדודים שלי לא יחשבו שמישהו‬ ‫היה פה‪.‬‬ ‫נשענתי על אדן החלון‪ ,‬והבטתי למטה‪.‬‬ ‫ש קלתי שוב אם כדאי לי לצאת מפה דרך החלון‪ ,‬או להיכנע‬ ‫לדודה רבקה‪.‬‬ ‫כמובן שעדיף לצאת מהחלון‪.‬‬ ‫בלי לחשוב פעם נוספת‪ ,‬אחזתי בצינור ההשקיה והושטתי את‬ ‫שתי רגליי החוצה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪81‬‬

‫‪15‬‬ ‫"איה!!!" נאנקתי מכאבים‪ .‬אחד הקרעים הבולטים של הצינור‬ ‫כמעט עשה חור בידי הימנית‪ .‬אני בטוח שאצא עם שריטה שתכאב‬ ‫במשך ימים‪.‬‬ ‫תפסתי בצינור‪ ,‬הצמדתי את שתי רגליי אל אדן החלון‪ .‬לא‬ ‫משנה מה יקרה ‪ -‬אסור לי להביט למטה‪ .‬נאנחתי והתחלתי לרדת‪,‬‬ ‫כשאני מושך את עצמי באיטיות למטה‪.‬‬ ‫בום‪ ,‬רעם נוסף‪.‬‬ ‫השתתקתי‪.‬‬ ‫רעד של פחד חלף בי‪ ,‬והרעידות מהקור התחזקו באופן ששיניי‬ ‫החלו לנקוש‪.‬‬ ‫גנחתי בעצבים‪ ,‬הכל היה חשוך כל‪-‬כך‪ .‬חשבתי שהאדמה‬ ‫רחוקה ממני לפחות באיזה מאה מטר‪ .‬הקיר מולו גלשתי למטה‬ ‫בצינור היה רחוק ממני בכחצי מטר‪ ,‬ולמרות שרגלי האחת חבטה‬ ‫כל הזמן בקיר הרגשתי כאילו אני תלוי באוויר ויורד אל הלא‪-‬נודע‪.‬‬ ‫מתישהו אגיע אל הקרקע‪ ,‬זה מוכר ח לקרות‪ .‬רק שזה לא יקרה‬ ‫בהפתעה‪.‬‬ ‫ירדתי עוד קצת‪ .‬עוד קצת‪ .‬סנטימטר אחר סנטימטר‪.‬‬

‫‪ | 82‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫עברתי על פני החלון של חדר האירוח של הוריי‪ .‬הוא היה‬ ‫מכוסה בציפוי השחור‪ ,‬כמובן‪.‬‬ ‫עצרתי לרגע‪ ,‬וכאשר התכוונתי להמשיך בירידה‪ .‬שמעתי את‬ ‫הרעש של ה‪..‬‬ ‫כחחחחח‪...‬‬ ‫רעש ה קריעה הנוראי‪.‬‬ ‫אני כב ד מדי! חשבתי‪ .‬והגשם רק עושה אותי כבד יותר!‬ ‫אחזתי בצינור ההשקיה הקרוע בכוחות הנותרים שלי‪.‬‬ ‫לפי ציפוי החלון של חדר האירוח הבנתי שאני מרחף מול‬ ‫הקומה השנייה‪ .‬אסור לי ליפול משם למטה‪ ,‬כי אחרת אשבור את‬ ‫אחת משתי רגליי‪ ,‬במקרה הטוב!‬ ‫הבטתי למעלה אל חלון עליית הגג‪.‬‬ ‫אוי לא!‬ ‫הברזל הרופף היה תלוי רק על מסמר אחד‪ .‬החיים שלי תלויים‬ ‫במסמר הזה!‬ ‫לא היססתי לרגע והתחלתי למשוך את עצמי במהירות למטה‪,‬‬ ‫יד אחרי יד‪.‬‬ ‫הידי ים שלי שרפו מהמגע בצינור‪ .‬אני לא אוכל לגעת בסכו"ם‬ ‫או בספר במשך חודש שלם‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫רעם חזק נשמע‪.‬‬ ‫ואז המסמר נכנע‪.‬‬ ‫הברזל הר ופף נתלש מהחלון וצנח עם הצינור ואיתי למטה אל‬ ‫הקרקע‪.‬‬ ‫"אוח!" פלטתי בכאב כשנחת י על הקרקע עם בטני וידיי‬ ‫שהושטו קדימה והתחפרו בתוך הבוץ‪ .‬גם פניי התחפרו בתוך‬ ‫הקרקע‪ .‬בלעתי בוץ! אוי‪ ,‬איזה גועל!‬ ‫התהפכתי בגועל על צד גופי‪ ,‬ירקתי את הבוץ וגנחתי בכאב‪.‬‬ ‫אבל עוצמת הכאב ה ייתה נמוכה באופן מפתיע‪ .‬חשבתי שאני‬ ‫אשאר נכה לכל חיי‪ ,‬אם אפול‪ ,‬כמו שאבא שלי מזהיר כשאני עושה‬ ‫דברים מסוכנים‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪85‬‬

‫אבל רק הידיים שרפו בצורה מטורפת‪.‬‬ ‫"פווו‪ "..‬התנשפתי‪" ,‬אז זה היה לא כזה מסוכן כמו שחשבתי‪,‬‬ ‫ליפול מהקומה השנייה‪".‬‬ ‫צחקקתי בהקלה והתרוממתי מעל‪-‬פני הקרקע‪.‬‬ ‫הי יתי מלוכלך ורטוב מבוץ‪ .‬הנעליים שלי היו מלוכלכות כל‪-‬כך‬ ‫שאני מניח שלעולם לא אצליח לנקותם‪.‬‬ ‫אחרי שהעפתי את הברזל שכמעט הרג אותי לכל הרוחות‪,‬‬ ‫אחזתי בצינור וסחבתי אותו אל מקום מסתור‪ .‬אל מאחורי השיחים‪.‬‬ ‫אחרי שדאגתי שהכל מסודר על פני הקרקע – כדי שהדודים לא‬ ‫יחשדו שב יקרתי בעליית הגג – פניתי אל קדמת הבית‪.‬‬ ‫דילגתי מעל הגדר הנמוכה שהקיפה את החצר האחורית‪ ,‬עקפתי‬ ‫את הבית והגעתי אל מרפסת הכניסה‪.‬‬ ‫נקשתי על הדלת‪.‬‬ ‫אחרי שתי נקישות שמעתי את הדוד צ'רלס צועק בעליזות‪.‬‬ ‫"הו‪ ,‬משפחת הוקינס חזרה‪ ",‬צעק הדוד‪" ,‬קרייג! ההורים שלך‬ ‫חזרו!"‬ ‫מה אומ ר לו כשיראה אותי במקום את הוריי בחוץ? המחשבה‬ ‫למראה פניו הנדהמות גרמה לי לפלוט צחקוק עצבני‪.‬‬ ‫שמעתי את ידו של הדוד צ'רלס מסובבת את המפתח‪ ,‬ואחר כך‬ ‫הדלת נפתחה‪ .‬האור מהסלון נשפך על מפתן הבית וגרם לפניו של‬ ‫הדוד צ'רלס להצטלל‪ ,‬אבל ההפתעה ניכרה על פניו‪.‬‬ ‫"מה‪ ...‬מה א תה עושה פה?" שאל‪" ,‬אתה לא היית בחדרך‪,‬‬ ‫קרייג? לא זכור לי שיצאת החוצה!"‬ ‫"יצאתי לטייל כשנמנמת‪ .‬זה הכל‪ ".‬אמרתי‪ ,‬משתדל להישמע‬ ‫שליו‪.‬‬ ‫"אה‪ ".‬הדוד צ'רלס הביט בי בקרירות שהפכה לשגרתית אצלו‬ ‫מאז ששאלתי אותו בנוגע לגושי הבוץ‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬תיכנס הביתה‪ ",‬אמר הדוד צ'רלס‪" .‬ולך להתקלח‪ ,‬אתה‬ ‫כולך מסריח מבוץ ואיזה עובש מטונף!"‬

‫‪ | 86‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫להיות תקוע שעה וחצי בתוך חדר עליית הגג לא מעלה ריח‬ ‫טוב‪ ,‬אתה יודע? חשבתי בציניות‪.‬‬ ‫הכנסתי את כפות ידיי בכיסי מכנסי כדי שהדוד צ'רלס לא ישים‬ ‫לב אל הדימום והשריטות שעליהן‪ ,‬ונכנסתי פנימה‪.‬‬ ‫הורדתי את הנעליים‪ ,‬ואחר כך גם הגרביים שהיו רטובות‪.‬‬ ‫עקפתי את השטיח של הסלון כדי לא ללכלכו‪ ,‬ופניתי לעבר‬ ‫המדרגות‪.‬‬ ‫דלת המטבח הייתה פתוחה והבחנתי בדודה רבקה מכינה אוכל‪.‬‬ ‫"שלום‪ ".‬מלמלתי‪ .‬הדודה רבקה בדיוק התכופפה להוציא‬ ‫משהו מהתנור והיא לא שמעה אותי‪ .‬אני מניח שגם נשמעתי די‬ ‫חלש‪ ,‬הייתי מותש לגמרי‪.‬‬ ‫פסעתי בצ די המדרגות המובילות לקומה השנייה כדי לא ללכלך‬ ‫את השטיחים הצרים שהיו מונחים על כל מדרגה‪.‬‬ ‫לאחר‪ -‬מכן לקחתי את החלוק שלי ופניתי אל חדר האמבטיה‬ ‫כדי להתקלח ולהוריד את כל הזוהמה הזאת‪.‬‬ ‫הוריי חזרו הביתה בסביבות השעה שמונה בערב‪ ,‬ומיד אחר כך‬ ‫התיישבנו כו לנו לאכול ארוחת ערב‪.‬‬ ‫לפני כל זה ניקיתי את עצמי מכל הלכלוך‪ .‬וגם הדימום בכפות‬ ‫הידיים לא היה רציני ‪ -‬השריטות הפסיקו לדמם כמה דקות אחרי‬ ‫שנפצעתי‪ ,‬אבל תחושת השריפה לא נמוגה‪.‬‬ ‫בזמן ארוחת הערב‪ ,‬ההורים שלי סיפרו שהחליטו לקנות את‬ ‫מכונית הפרארי‪.‬‬ ‫"מבאס‪ "...‬אמרתי לעצמי בשקט ונידנדנתי את כף המרק שלי‬ ‫בצלחת‪.‬‬ ‫אמי הביטה בי ושלחה את ידה ללטף את עורפי‪" ,‬היא תגיע‬ ‫אלינו מחר בצהריים‪ ,‬קצת לפני שנחגוג את יום ההולדת של הדוד‬ ‫צ'רלס‪ ,‬כך שזו תהיה חגיגה כפולה‪".‬‬ ‫"זה יהיה ביאוס כפול‪ "...‬לחשתי שוב לעצמי והסרתי את ידה‬ ‫של אמי מעורפי‪ ,‬שנכנסה כע ת לשיחה עם אבי על מחיר המכונית‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪87‬‬

‫הייתי מבואס מדי מכדי לשמוע את כל השיחות האלו שלהם‪ ,‬וגם‬ ‫עייף‪ .‬לא הם הלכו לישון אמש בשעה שש בערב‪ .‬עיניי היו אדומות‬ ‫וידיי כאבו כמו מטורפות‪.‬‬ ‫"קרייג‪ ,‬תעביר לי בבקשה את המלפפונים‪ ",‬ביקש אבי‪ .‬נעצתי‬ ‫בו מבט קטלני‪ ,‬כאילו ציפיתי שיתחשב במצב של ידיי‪ .‬אבל הוא‬ ‫לא ידע כמובן מה קרה להן‪ ,‬כך שהעברתי לו את הקערה‪" ,‬תודה‪".‬‬ ‫אמר‪.‬‬ ‫הבטתי בדודים מורגן לרגע‪ ,‬ותהיתי למה הם לא דיברו כל‬ ‫הערב‪ .‬הם ישבו בקצה השולחן‪ ,‬אכלו מעט ונראו מודאגים למדי‪.‬‬ ‫אולי הם גילו שביקרתי בחדר עליית הגג?‬ ‫או‪-‬או‪.‬‬ ‫בזמן כה קצר? אולי כש התקלחתי הם עלו למעלה אל עליית הגג‬ ‫וגילו שמישהו ביקר שם?‬ ‫אם כן‪ ,‬מה הם עלולים לעשות?‬ ‫נשימתי נעתקה לפתע‪.‬‬ ‫עיני התמקדו בדודים‪ ,‬מנסות לחלץ את האמת מהבעת פניהם‬ ‫שהיו מושפלות אל צלחות המרק שלהם‪ .‬הא הם גילו את זה‬ ‫איכשהו? חשבתי‪.‬‬ ‫אבל אז מיד הרגעתי את עצמי‪ ,‬אתה האחיין שלהם‪ ,‬קרייג‪ ,‬אחרי‬ ‫הכל! איך הם יכולים לעשות לך משהו רע?‬ ‫ולמה לא בעצם? אם סיפוריה של גברת קורלנד נכונים ‪ -‬הרי‬ ‫שזוג הזקנים האלה לא יהססו לעשות גם לי משהו מרושע‪ .‬אני‬ ‫מקווה שהסיפורים של גברת קורלנד הם שקר וכזב‪.‬‬ ‫ואז נזכרתי בדו‪ -‬שיח עם גברת קורלנד‪ ,‬היא סיפרה לי באותה‬ ‫שיחה שהיא ראתה את גושי הבוץ‪.‬‬ ‫מבטי נפל על אמי‪ ,‬היום בבוקר רציתי לשאול אותה בנוגע‬ ‫לגושי הבוץ‪ ,‬לשמוע מה היא חושבת עליהם או איך היא מסבירה‬ ‫את התופעה הזאת‪.‬‬

‫‪ | 88‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"אימא‪ ,‬אני‪ " – ...‬הנחתי את ידי על פי כדי לעצור בעד עצמי‪.‬‬ ‫כמה מביך זה יכול היה להיות אילו שאלתי על גושי הבוץ ליד‬ ‫הדודים שלי‪.‬‬ ‫"כן קרייג?" שאלה אמי בעודה דוחפת תפוח אדמה קטנטן אל‬ ‫פיה‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬שום דבר‪ ".‬מיהרתי להעביר נושא‪" ,‬אז באיזה שעה‬ ‫המכונית מגיעה?"‬ ‫אבל עיניי ריחפו אל הדוד צ'רלס שתקע בי מבט חמור‪ ,‬כאילו‬ ‫הוא ידע את מה שרציתי לומר‪ ,‬וכעת הוא מזהיר אותי שלא אחשוב‬ ‫אפילו להעלות את נושא גושי הבוץ לפני הוריי‪.‬‬ ‫"מחר‪ ,‬בסביבות שתיים בצהריים‪ "...‬אמר אמי באיטיות וניגבה‬ ‫את פיה עם מפית‪" .‬טוב‪ ,‬תודה רבה גברת מורגן‪ ,‬האוכל היה‬ ‫מצוין‪ .‬אני צריכה לעלות למעלה כעת‪ ".‬אמרה אמי‪ .‬הדודה רבקה‬ ‫הנהנה בחיוך‪ .‬היא לא הוציאה אפילו מילה אחת כל הערב הזה!‬ ‫זה שיגע אותי!‬ ‫צפיתי כיצד אמי עולה במדרגות אל הקומה השנייה‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אז גם אני אלך לי‪ .‬היה טעים‪ ,‬תודה רבה דודה רבקה‪".‬‬ ‫אמרתי‪.‬‬ ‫הדודה רבקה הנהנה שוב‪.‬‬ ‫רצתי אחרי אמי‪ .‬טופפתי במדרגות‪ ,‬הגעתי אל הקומה השנייה‬ ‫ופניתי אל עבר חדר האירוח‪ .‬אמי הייתה שם‪.‬‬ ‫היא בדיוק נשכבה על המיטה לקרוא איזה ספר בלשי‪ .‬עכשיו‬ ‫אנחנו לבד לגמרי‪ ,‬וזה עודד אותי לשאול אותה על גושי הבוץ‪.‬‬ ‫"אימא! אני חייב לשאול אותך משהו‪ "...‬לחשתי‪.‬‬ ‫אמי הניחה את הספר שלה על השידה ופנתה אליי‪" ,‬מה?"‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫"תקשיבי‪ ",‬סגרתי את דלת חדר האירוח והתיישבתי על המיטה‪,‬‬ ‫"משה ו מוזר מאוד קורה בחצר האחורית‪ ,‬זה קורה בלילות שבהם‬ ‫יורד גשם‪ ,‬זאת אומרת – כי לא הבחנתי בגושים האלה בקיץ‪".‬‬ ‫עצרתי כדי לתת זמן לאמי לקלוט מה אמרתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪89‬‬

‫"משהו מוזר מאד? מה זאת אומרת?" שאלה‪.‬‬ ‫"בלילות‪ ,‬משהו מוזר נפלט מתוך האדמה בחצר‪ ,‬משהו עגול‪,‬‬ ‫מגעיל‪ ,‬ובוצי‪ ",‬אמרתי‪ " ,‬בוצי‪ ".‬חזרתי על אותה מילה כדי שאמי‬ ‫תבין‪.‬‬ ‫"ו ‪"? -‬‬ ‫"ולמחרת בבוקר הגושים נשאבים בחזרה אל תוך האדמה‪ ,‬בלי‬ ‫להשאיר שום עקבות‪ ".‬הסברתי‪.‬‬ ‫"מעניין‪ ...‬אתה מספר לי סיפור פנטזיה‪ .‬האדמה פולטת גושי‬ ‫האדמה אחרי שהם נספגו במים? זה נשמע משונה מאד‪ ,‬אבל הייתי‬ ‫אומרת שזו תופעת ט בע‪ ,‬לא יותר מזה‪ .‬תופעת טבע שאני כמובן‬ ‫לא יודעת איך להסביר‪".‬‬ ‫הרגשתי שהזמן נעצר‪.‬‬ ‫הלב שלי החסיר פעימה‪.‬‬ ‫הבטתי באמי בעיניים אומללות‪.‬‬ ‫נאנחתי בהקלה‪ .‬איזה טיפש אני!‬ ‫עשיתי כזה עניין בגלל תופעת טבע?! זה הכל?!‬ ‫"זה ההסבר שלך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אולי‪ ,‬אבל הייתי רוצה שתראה לי את זה‪ ,‬זה נשמע מאד‬ ‫מעניין‪ ".‬ביקשה אמי‪.‬‬ ‫"היום בלילה אני אקרא לך אם אני אראה את זה‪ ,‬את מרשה לי‬ ‫להישאר ער עד מאוחר בלילה?"‬ ‫"אמממ‪ ...‬אתה נראה קצת עייף‪ ,‬לא כדאי שתלך לישון מוקדם‬ ‫היום? כמו אתמול‪ "?..‬שאלה אמי בנימה עוקצנית‪ ,‬לא מצא חן‬ ‫בעיניה שהלכתי לישון אתמול מוקדם‪ ,‬בעיצומה של חופשת‬ ‫החורף‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬אני לא עייף כמו שאני נראה‪ ",‬אמרתי‪ .‬אמי‬ ‫הביטה בפניי‪ ,‬סוקרת אותי טוב‪ -‬טוב אם איני תשוש כמו שאני‬ ‫נראה‪.‬‬ ‫"אני לא עייף!" תבעתי‪.‬‬

‫‪ | 90‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"אם אתה אומר‪ ...‬סיכמנו‪ ,‬ועכשיו‪ ,‬תן לי לחזור אל הספר‬ ‫בבקשה‪".‬‬ ‫הנהנתי ואמי משכה אליה את הספר בחזרה‪ .‬עמדתי להסתובב‬ ‫לאחור‪ ,‬אלא שאז הבחנתי בציפוי השחור והמבריק שהדוד צ'רלס‬ ‫כיסה בו את החלונות‪.‬‬ ‫"אממ‪ ...‬אימא‪ ",‬עמדתי לספר‪" ,‬יש עוד דבר‪".‬‬ ‫"מה עכשיו?" התרגזה אמי‪.‬‬ ‫"תקשיבי מה הדוד צ'רלס עשה‪ ",‬עמדתי להלשין‪ ,‬ממש ככה‪.‬‬ ‫אמי בחנה את עיניי‪" ,‬היום בצהריים אני שאלתי את הדוד בנוגע‬ ‫לגושי הבוץ‪ ,‬והוא לא ענה לי‪ .‬והוא התעקש שלא לדבר על הנושא‬ ‫הזה‪ ,‬הוא ממש התעקש‪".‬‬ ‫"אז מה?" שאלה אמי בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫"הוא ידע שאני צופה בגושי הבוץ בלילות דרך חלון חדר‬ ‫האירוח שלי‪ .‬אז הוא חסם את החלונות‪" - ...‬‬ ‫"חסם את החלונות?" אמי סובבה את ראשה לאחור‪ ,‬ועיניה‬ ‫נפערו‪" .‬וואו!"‬ ‫"הוא מרח שכבה עבה של מין לק שחור כזה על חלונות חדר‬ ‫האירוח‪".‬‬ ‫אמי הניחה את הספר והתרוממה מהמיטה‪ .‬היא ניגשה אל חלון‬ ‫החדר והעבירה את אצבעּה על הציפוי‪.‬‬ ‫"בגלל הגושים האלו? מה הפריע לו לגבי זה?" שאלה אמי‪,‬‬ ‫שהפכה רצינית לפתע‪.‬‬ ‫"כן‪ .‬רק בבקשה! אל תעי זי להזכיר לו את גושי הבוץ!"‬ ‫הזהרתי‪" ,‬תגידי לו שאת אוהבת להסתכל על החצר האחורית‬ ‫ושמפריע לך שהחלונות מכוסים‪ .‬אוקיי?"‬ ‫"אוקיי‪ ".‬אמרה אמי‪" ,‬אני אדבר איתו על זה מחר בבוקר‪".‬‬ ‫"לא מחר! מחר יום ההולדת שלו! אני רוצה להספיק לראות את‬ ‫הגושים עוד היום! מחרתיים אנחנו נוסע ים מפה‪ ,‬ולא יישאר זמן!"‬ ‫התלוננתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪93‬‬

‫"בסדר‪ ,‬אני אגש לשוחח איתו עכשיו‪ "...‬אמי סגרה את ספרה‬ ‫בחבטה‪ ,‬התרוממה מהמיטה באנחה ופנתה לעזוב את חדר‬ ‫האירוח‪.‬‬ ‫אני נשכבתי על המיטה של הוריי‪ ,‬והבטתי למעלה אל התקרה‪.‬‬ ‫יש! ניצחתי את הדוד צ'רלס! אני שוב הולך לראות את גושי‬ ‫הבוץ‪ ,‬על אפו ועל חמתו!‬ ‫אימא שלי חזרה כעבור ‪ 3‬דקות‪.‬‬ ‫"נו?" שאלתי בהתרגשות‪.‬‬ ‫"הוא השתכנע‪ .‬הוא תכף יבוא להוריד את הציפוי‪ ".‬אמרה אמי‪,‬‬ ‫חיוך על שפתיה‪.‬‬ ‫"יש! יש! יש!" קפצתי על מיטת הוריי בשמחה‪.‬‬ ‫"אבל‪ ,‬קרייג‪ ",‬היא אמרה‪" .‬מדובר רק על החלון שלנו‪".‬‬ ‫חיוכי התפוגג‪.‬‬ ‫"זהו זה‪ ".‬אמר ה דוד צ'רלס בקול ממורמר‪ .‬זיעה זלגה על מצחו‪.‬‬ ‫הוא ידע שהוא עשה טעות כשכיסה את חלון החדר של הוריי‪.‬‬ ‫הוא לא התחשב במחשבותיהם של הוריי לגבי הכיסוי‪.‬‬ ‫"תודה רבה‪ ",‬אמרה אמי לדוד צ'רלס‪ ,‬שמצידו שלח אליי מבט‬ ‫מרוגז‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬הרי אתם צריכים ליהנות מחופשתכם‪ ,‬והצפייה בנוף היא‬ ‫חלק מההנאה‪ .‬לילה טוב לכם‪ ".‬הוא אמר והסתלק מהחדר‬ ‫בפסיעות מהירות‪.‬‬ ‫הבטתי באמי וחייכתי‪ .‬היא מצידה נשכבה על המיטה ופתחה‬ ‫שוב את ספרה‪ .‬לא עניין אותה כל‪ -‬כך הציפוי‪ ,‬וגם לא גושי הבוץ‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬כי היא עוד לא יודעת עד כמה פלאי המראה הזה‪...‬‬ ‫"טוב‪ .‬אני אעיר אותך הלילה כשאראה את גושי הבוץ‪ ,‬אוקיי?"‬ ‫אמרתי‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ".‬אמרה אמי‪ ,‬עיניה בספר‪.‬‬

‫‪ | 94‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫הבטתי בה לכמה שניות ואז פניתי אל עבר חדר האירוח הקטן‬ ‫שלי‪ .‬דבר ראשון שעשיתי כאשר נכנסתי לחדר זה להסתכל על‬ ‫השעון שעל השידה‪.‬‬ ‫השעה הייתה עשר בלילה‪.‬‬ ‫אחר כך נשכבתי בשקט על מיטתי‪ .‬האזנתי בערנות אל הגשם‬ ‫הס וער שירד בחוץ‪ .‬רעמים כבדים נשמעו מדי פעם והברקים האירו‬ ‫את קירות חדרי באורות סגולים‪.‬‬ ‫הגשם היה מרגיע‪ ,‬ואני באמת הייתי עייף בהתחשב בשעה שבה‬ ‫הלכתי לישון אתמול‪.‬‬ ‫לאט‪-‬לאט הלכו עיניי ונעצמו‪.‬‬ ‫עד שנעצמו סופית‪.‬‬ ‫נרדמתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪91‬‬

‫‪10‬‬ ‫אמי העירה אותי בחצות הלילה‪ .‬היא הייתה נסערת‪.‬‬ ‫"זה‪ ..‬זה מדהים‪ ,‬קרייג‪ ".‬התפעמה אמי‪.‬‬ ‫התרוממתי מהמיטה במהירות‪ .‬עיניי הפכו לערניות בתוך רגע‬ ‫אחד‪.‬‬ ‫"את ראית את זה?"‬ ‫"קום‪ ".‬היא לחשה‪.‬‬ ‫קמתי מהמיטה (כמעט נפלתי ממנה)‪ ,‬וצעדתי אחרי אמי אל חדר‬ ‫האירוח של הוריי‪ .‬ניגשנו אל החלון ונשענו על האדן שלו‪ ,‬ואחר‬ ‫כך הבטנו בדומיה בגושי הבוץ הנפלטים בקצב מהיר מתוך‬ ‫האדמה‪.‬‬ ‫הגשם היה חזק ביותר‪ ,‬וגם הרעמים התחזקו‪.‬‬ ‫"כמה זמן את כבר רואה את זה?" שאלתי‪.‬‬ ‫"למען האמת‪ ,‬כחצי שעה‪ .‬לא יכולתי לנתק את עיניי מהמראה‬ ‫הזה‪".‬‬ ‫הבטתי באיזה גוש בוץ אחד ששכב ורעד בקצה החצר‪.‬‬ ‫"אין ל י הסבר לתופעה הזאת‪ .‬מצטערת‪ ,‬אין בזה שום הגיון‪".‬‬ ‫אמרה אמי והנידה בראשה‪.‬‬

‫‪ | 92‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫הנהנתי בהסכמה‪" .‬זה ממש מפלצתי‪".‬‬ ‫לא היה לי מושג עד כמה צדקתי‪.‬‬ ‫הנהנתי‪ .‬המשכנו שנינו להביט בחצר האחורית‪.‬‬ ‫עוד גוש בוץ‪ .‬עוד גוש בוץ‪ .‬ועוד גוש בוץ‪.‬‬ ‫"אז מה אנחנו הולכים לעשות?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אני יכו לה לנסות לחשוב על תיאוריות בקשר לתופעה הזאת‪,‬‬ ‫אבל זה נושא למחקר‪ ,‬לא להתבוננות מחלון הקומה השנייה‪".‬‬ ‫"אבל הדוד צ'רלס לא ייתן לך לחקור את זה‪ ".‬אמרתי‪.‬‬ ‫"אבל גם לא אוכל להמשיך לצפות בתופעה הזאת מהחלון‪ ,‬אני‬ ‫מוכרח לגשת לשם‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫"עכשיו?" שאלתי וגבותיי נמשכו לאחור בחשש‪.‬‬ ‫"כמובן שלא‪ ,‬חמוד‪ .‬עכשיו אנחנו נלך לישון‪ ,‬אבל מחר אגש‬ ‫אל הדוד צ'רלס ‪" -‬‬ ‫"אמא!" קטעתי אותה‪" .‬הדוד צ'רלס יתחרפן אם תגשי אליו!‬ ‫הוא כמעט הרג אותי בפעם הקודמת ששאלתי אותו!"‬ ‫אמי קימטה את גבותיה בהטלת ספק‪" ,‬כמעט הרג אותך? למה‪,‬‬ ‫מה הם מסתירים שם?"‬ ‫"לא יו דע‪ ".‬משכתי בכתפיי‪" ,‬מה שזה לא יהיה‪ ,‬הם מודעים‬ ‫למה שקורה‪ ,‬ולא ממש שמחים לספר על כך אפילו לקרובים‬ ‫שלהם‪".‬‬ ‫אמי פיהקה לפתע‪" ,‬אני חושבת שכדאי שנישן על זה‪ ".‬הציעה‬ ‫אמי‪" .‬המראה הזה מתחיל להפנט ולהרדים אותי‪".‬‬ ‫גם אני הייתי עייף‪ .‬אז לא התנגדתי‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬לכי לישון‪ .‬גם אני עוד‪-‬מעט אלך‪ ".‬אמרתי‪.‬‬ ‫"לילה טוב‪ ".‬היא אמרה ושבה אל מיטתה‪.‬‬ ‫אני המשכתי להביט בגושי הבוץ‪ .‬רדום למחצה‪.‬‬ ‫קצב פליטת גושי הבוץ החל לרדת‪ ,‬אבל החצר כבר הייתה‬ ‫מלאה בגושי בוץ למרות זאת‪ .‬לא נותרה פרצה אחת בין כל‬ ‫הגושים כדי לראות את הקרקע‪.‬‬ ‫השענתי את סנטרי על הידיים‪ ,‬נותן לעיניי להיעצם לאט‪-‬לאט‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪95‬‬

‫לרגע חשבתי שזהו‪ ,‬נרדמתי‪.‬‬ ‫אבל הנהמה העמומה ששמעתי באותו הרגע טרפה את כל‬ ‫עשתונותיי וגרמה לעיני להיפקח באימה‪.‬‬ ‫"מה‪..‬מה זה?!" קפצתי בבהלה‪.‬‬ ‫נשמע כאילו זה בא מאחוריי‪.‬‬ ‫התנשפתי בכבדות‪ .‬חשבתי שהנהמה הקיפה אותי מכל‬ ‫הכיוונים‪.‬‬ ‫עצמתי את עיניי וחיכיתי לעוד צעקה כגון זאת כדי להחליט‬ ‫מאיזה כיוון היא הגיחה‪.‬‬ ‫"ארהרההה!" הנהמה באה מהחצר האחורית‪ ,‬בוודאות‪.‬‬ ‫הבטתי אל החצר‪.‬‬ ‫במבט ראשון ראיתי רק כמה גושי בוץ בודדים נפלטים‬ ‫מהאדמה‪.‬‬ ‫במבט שני ראיתי את שאר גושי הבוץ שכבר נחים על האדמה‪.‬‬ ‫ובמבט שלישי ראיתי את היצור ההוא‪ ,‬שהיה דומה לגורילה‪.‬‬ ‫"אא‪ "...‬נחנקתי‪.‬‬ ‫התמקדתי באותו יצור‪ ,‬הבנתי שהוא יצא מהאדמה הרגע‪.‬‬ ‫ראיתי על ידו בור‪.‬‬ ‫ואז ראיתי לפתע בור נוסף‪ ,‬במרחק כמה מטרים‪.‬‬ ‫ראיתי ידיים נשלפות מתוך הבור ונאחזות באדמה שמסביב‪,‬‬ ‫היצור שבבור משך את עצמו החוצה‪ .‬ברגע שברכיו עלו אל‬ ‫האדמה‪ ,‬שמתי‪ -‬לב שהוא קטן יותר מהראשון‪ .‬הוא נראה בגודל‬ ‫שלי‪.‬‬ ‫הוא השמיעה מין גניחה ילדותית שכזאת‪.‬‬ ‫היצור הקטן תפס את ידו של הגדול ושניהם פסעו על האדמה‪.‬‬ ‫הם החלו לטייל בחצר‪.‬‬ ‫אבא וילד‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫ובאותו הרגע פתרתי שתי שאלות‪.‬‬

‫‪ | 96‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫האחת היא תשובה לשאלה שנבעה מדבריה של הגברת קורלנד‪,‬‬ ‫שסיפרה שמשהו גדל מתחת לחצר האחורית של דודיי‪ .‬זה היה‬ ‫נכון‪.‬‬ ‫והתשובה הבאה היא לשאלה שנולדה אתמול בלילה‪ ,‬כששמעתי‬ ‫קול של ילד צעיר בוקע מהמרתף‪.‬‬ ‫זה לא היה סתם ילד ‪ -‬זה היה ילד מפלצת‪.‬‬ ‫המשכתי להביט ביצורים המשפחתיים הנהנים מהגשם המרענן‪.‬‬ ‫הייתי המום מכדי לחשוב על הסבר אפשרי למראה הזה‪.‬‬ ‫ואז לפתע הילד הצביע לעבר נקודה כלשהי על הבית שלנו‪ ,‬זה‬ ‫לא היה קשה מדי לקלוט שהוא מצביע עליי‪.‬‬ ‫אחר‪ -‬כך הילד אחז בידו של אביו‪ ,‬ומשך בעדינות‪.‬‬ ‫האבא הביט בבנו‪ ,‬ואז הפנה את מבטו לעבר הנקודה שאליה‬ ‫הצביעה ידו של הילד‪.‬‬ ‫המפלצת קלטה אותי‪ ,‬ונראתה נזעמת‪.‬‬ ‫ידעתי איך הם קלטו אותי‪ ,‬האור בחדרי ‪ -‬זה הסמוך לחדר‬ ‫האירוח של הוריי ‪ -‬היה דלוק ומשך את תשומת ליבם‪.‬‬ ‫עזבתי את החלון ורצתי אל חדרי‪ ,‬לעבר כפתור הכיבוי של האור‬ ‫ולחצתי עליו‪.‬‬ ‫זהו‪ ,‬הם איבדו אותי‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫חשבתי‪...‬‬ ‫לא עברה שניה עד ששמעתי קול של דלת חורקת‪ .‬הדלת של‬ ‫חדר האירוח הגדול של הוריי נפתח!‬ ‫אלו היצורים המפלצתיים!‬ ‫הצטמררתי‪.‬‬ ‫נצמדתי אל הדלת של חדרי וחיכיתי לקול כלשהו‪.‬‬ ‫ואז הבנתי שזה היה אבא שלי‪ .‬הוא יצא אל חדר השירותים‪.‬‬ ‫פוו‪ ...‬נאנחתי‪.‬‬ ‫המשכתי לעמוד דומם דקה נוספת‪ .‬למה צירופי המקרים‬ ‫המפחידים האלה קורים תמיד לי? הרהרתי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪97‬‬

‫לאחר שנרגעתי פתחתי את דלת החדר של הוריי ושבתי אל‬ ‫החלון‪.‬‬ ‫היצורים עוד היו שם‪ ,‬והם הפסיקו לחפש אותי‪ .‬כעת ניסיתי‬ ‫לקלוט תמונה מלאה וברורה יותר של היצורים‪.‬‬ ‫ואז קלטתי תמונה מחרידה‪.‬‬ ‫אלו היו‪...‬‬ ‫היו‪...‬‬ ‫מפלצות בוץ!‬ ‫הבנתי את זה כשראיתי את הבוץ שנוטף מהכתפיים ושאר חלקי‬ ‫הגוף שלהם‪ .‬צבעו של הבוץ היה חום‪-‬שחור‪.‬‬ ‫מפלצות בוץ?! נדהמתי‪.‬‬ ‫זה הגיוני בכלל?!‬ ‫"אני חייב לספר את זה לאימא!" לחשתי לעצמי בהתרגשות‪.‬‬ ‫כשבאתי להפנות את ראשי מהחלון הבחנתי בעוד בור שנפער‬ ‫באדמה‪ ,‬ממנו זחלה עוד מפלצת בוץ‪.‬‬ ‫עוד בור נפער באדמה ועוד ידי מפלצת בוץ שנשלפו‪.‬‬ ‫עוד בור ועוד מפלצת בוץ‪.‬‬ ‫מסיבה? חשבתי בחרדה‪ ,‬מסיבה מחרידה‪ ,‬אם כן!‬ ‫עוד בור‪ .‬עוד מפלצת‪.‬‬ ‫מספר המפלצות של הילדים וההורים היה כמעט שווה‪ .‬הנהמות‬ ‫היו שקטות יותר‪ .‬המפלצות ניסו לשמור על שקט‪.‬‬ ‫א‪..‬מ‪...‬א! נרעדתי‪.‬‬ ‫מפלצות הבוץ כיסו את כל האדמה‪.‬‬ ‫הורים התיישבו ושוח חו בנהמות שקטות‪ .‬ילדים קטנים זרקו‬ ‫אחד על האחר כדורי בוץ קטנים‪.‬‬ ‫מה זה? זו ממש משפחה!‬ ‫אמי נרדמה ברגע שבו נשכבה על המיטה‪ ,‬אבל נענוע קל של‬ ‫כתפה גרם לה להתעורר שוב‪.‬‬ ‫"אמא!" קולי נחנק כשאמרתי לה‪ ,‬עיניה נפקחו והפכו לערניות‪.‬‬ ‫"את מוכרחה לראות את זה! אין לך שום הסבר הגיוני לזה!"‬

‫‪ | 98‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫היא בחיים לא תרשה לי לטעון שאין לה פתרונות הגיוניים‪ ,‬אלא‬ ‫אם כן היא מודה בכך בעצמה‪.‬‬ ‫"קרה עוד משהו?" היא שאלה‪.‬‬ ‫"בואי תסתכלי‪ ,‬תמהרי‪ ,‬בבקשה!" לחצתי בה‪.‬‬ ‫אמי קמה מהמיטה‪ ,‬ושנינו פנינו אל החדר שלי‪.‬‬ ‫הגענו אל החלון והדבקנו אליו את ראשינו‪.‬‬ ‫למשך דקה אמי לא דיברה‪ .‬פיה היה פעור בשוק‪.‬‬ ‫היא הייתה אחוזת אימה‪.‬‬ ‫"אין לי שום הסבר הגיוני לזה‪ .‬אתה צודק‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫שתקנו שוב למשך דקה שלמה‪ .‬נעצנו מבטים בחצר‪ ,‬מדי פעם‬ ‫אני הבטתי באמי‪ ,‬לראות את הבעת‪-‬פניה‪.‬‬ ‫גושי הבוץ התנהגו כמו בני‪ -‬אנוש‪ ,‬מה שהגביר את ההלם שפשה‬ ‫בקרבנו‪.‬‬ ‫"מה א ת הולכת לעשות לגבי זה?" שאלתי את אמי‪.‬‬ ‫"אני לא הולכת לדבר על זה‪ ,‬זה מה שבטוח‪ .‬כעת אני רק רוצה‬ ‫לסיים את החופשה הזאת מהר ובשקט‪ .‬בוא נחגוג מחר את יום‬ ‫ההולדת של הדוד של אבא שלך‪ ,‬ואז נחזור הביתה בשקט‪ .‬אני‬ ‫רוצה לשכוח מהמחזה הזה‪ ,‬זה הכל‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫נדהמתי‪ ,‬האם זו באמת הייתה התגובה של אמי לדבר הזה? לא‬ ‫האמנתי‪.‬‬ ‫"את צוחקת עליי?" שאלתי‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬הדבר הזה יותר מדי מוזר‪ .‬ואני לא מוכנה להזכיר אותו‬ ‫בפני הדודים או בפני אבא‪ ,‬אני לא רוצה שיעשו ממני צחוק‪".‬‬ ‫אמרה אמי‪.‬‬ ‫"אני אהיה העד שלך!" קפצתי‪.‬‬ ‫"לא‪ ".‬אמי הנידה בראשה והשפילה את עיניי אל אדן החלון‪.‬‬ ‫"אז גם אבא יעיד?" שאלתי‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה להעיר אותו‪ ,‬עבר עליו יום כבד‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫"אני לא מאמין! נראה לך שהוא יכעס כשהוא יראה את זה?"‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪99‬‬

‫"אני לא רוצה שמישהו נוסף יראה את זה‪ ",‬אמרה אמי‪ .‬היא‬ ‫שפשפה את החלון באצבעה ואז אמרה‪" ,‬זה מסוג הדברים‬ ‫המסתוריים ש אנחנו לא אמורים להתעסק איתם‪ .‬תבין קרייג‪ ,‬יש‬ ‫דברים – אני עכשיו מדברת במלודרמטיות‪ ,‬אבל‪ ,‬יש דברים‬ ‫שאנחנו לא מאמינים שהם נכונים‪ ,‬אבל גם אין לנו שום הוכחה‬ ‫שהם לא!"‬ ‫הבטתי באמי בהבעה עצובה‪ ,‬מנסה לרדת לסוף דעתה‪ ,‬אבל לא‬ ‫מצליח‪.‬‬ ‫"אוקיי‪ ",‬אמרתי וחזרתי להביט בחלון‪ ,‬מעט נעלב‪ .‬אמי שבה‬ ‫אל מיטתה‪.‬‬

‫‪ | 300‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪10‬‬ ‫למשך כל ארוחת הבוקר אמי ואני שתקנו‪ ,‬מתוך החלטה אילמת‬ ‫לשמור את הנושא בסוד‪.‬‬ ‫אף‪ -‬אחד לא דיבר בסעודה הקלה‪ ,‬למעט אבי שניסה להעלות‬ ‫נושאים מעניינים לשיחה‪.‬‬ ‫"אז מה אתם אומרים? יום ההולדת יהיה שמח?" שאל‪.‬‬ ‫"מה ז ו השאלה הזאת?" שאלתי בלגלוג‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬כי אני משוכנע שהוא יהיה שמח‪ ",‬אמר אבי‪ ,‬הוא בלס את‬ ‫הלחמנייה שלו עד הסוף והמשיך‪" ,‬אתה לא יודע כמה מתנות קנינו‬ ‫קרייג לדוד צ'רלס כשנסענו אתמול לבוסטון‪"...‬‬ ‫"כן‪ ,‬הרבה באמת‪ ,‬וגם לך קצת‪ ".‬אמרה אמי‪.‬‬ ‫"אני מאושר‪ ".‬אמרתי‪ ,‬בשמחה רדודה‪.‬‬ ‫אמי הביטה בי‪ ,‬היא הייתה חיוורת בהשפעת אירועי הלילה‪.‬‬ ‫כנ"ל גם אני‪.‬‬ ‫לא היה לנו שום הסבר למה שקרה‪ .‬כן‪ ,‬הייתי יכול לברר את‬ ‫התשובה‪ ,‬אבל לא היה לי את האומץ לעשות זאת‪ .‬פחדתי לשאול‬ ‫את הדודים של אבא את השאלות הכל כך קשות האלה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪303‬‬

‫לעסתי את פרוסת השוקולד שלי‪ ,‬הבטתי מסביבי בעודי מתעמת‬ ‫עם הפרוסה הקשה‪.‬‬ ‫קלטתי את הדודה רבקה מתייצבת על יד האח‪ ,‬כדי לחמם את‬ ‫ידיה‪.‬‬ ‫הדודה רבקה לא אכלה איתנו‪ ,‬היא אכלה מוקדם יותר הבוקר‪.‬‬ ‫היא העדיפה לקשט את הבית ליום ההולדת של הדוד צ'רלס בזמן‬ ‫הזה‪.‬‬ ‫"סיימתי‪ ".‬אמרתי אחרי שבלעתי את הפרוסה‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ",‬אמר אמי‪" ,‬אולי תעזור לדודה רבקה?"‬ ‫פניי הביאו הבעה של שאט‪-‬נפש‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ",‬פלטה הדודה‪ " ,‬כבר לא נותר הרבה מה לקשט‪".‬‬ ‫"אה‪ ,‬יופי!" אמרתי בהקלה‪" ,‬אני אלך לקרוא את הספר שלי‪".‬‬ ‫אמי לגמה מהקפה שלה ואמרה‪" ,‬אין לך הרבה מה לעשות‪ ,‬בכל‬ ‫מקרה‪".‬‬ ‫הנהנתי בחיוך ופניתי לעלות במדרגות העץ שמובילות אל‬ ‫הקומה השנייה‪.‬‬ ‫פתחתי את דלת חדר האירוח של הוריי‪ ,‬ואז פניתי אל חדר‬ ‫האירוח שלי‪.‬‬ ‫הספר שלי היה מונח על השידה‪ ,‬כפי שהנחתי אותו אתמול‬ ‫בערב‪.‬‬ ‫אחזתי בספר וקפצתי איתו על המיטה‪ .‬הגנבתי בדרך מבט אל‬ ‫השעון‪ ,‬השעה הייתה עשר בבוקר‪.‬‬ ‫נשכבתי על המיטה ופתחתי את העמוד שבו נח הגיליון שמורה‬ ‫על העמוד הנוכחי‪.‬‬ ‫הגיליון לא עוזר לי‪ ,‬כי יש לי זיכרון ראוי לשבח‪ .‬אני זוכר פרט‪-‬‬ ‫פרט‪ ,‬בכל דבר‪ .‬כמו את מיקומם של גושי הבוץ‪...‬‬ ‫גושי הבוץ‪ ...‬רגע לפני שהתחלתי לקרוא‪ ,‬עלה בי הרצון לבדוק‬ ‫מה קורה עם גושי הבוץ בחצר‪ ,‬ואולי אף אדע באיזה אופן נעלמות‬ ‫להן מפלצות הבוץ‪.‬‬

‫‪ | 304‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫התרוממתי מהמיטה והבטתי אל מחוץ לחלון‪ ,‬וכרגיל‪ .‬כמו בכל‬ ‫שעה מאוחרת בוקר‪.‬‬ ‫כלום‪.‬‬ ‫לא נשאר שום סימן‪.‬‬ ‫זה כי קמנו מאוחר‪ ,‬תירצתי לעצמי‪ .‬מפלצתו הבוץ‪ ,‬וכל שכן‬ ‫גושי הבוץ‪ ,‬כבר הספיקו להיעלם‪.‬‬ ‫הבטתי בחצר למשך מספר שניות נוספות‪ .‬מזג האוויר בחוץ היה‬ ‫גשום וערפילי‪.‬‬ ‫אולי עדיין נשארו כמה גושי בוץ‪ ,‬הרהרתי‪ ,‬כי הכל ערפל שם‬ ‫בחוץ‪ .‬מי יודע מה יש מעבר לערפל‪.‬‬ ‫אולי אני צודק‪.‬‬ ‫שלחתי אל החצר מבט אחרון ואחר כך חזרתי אל הספר‪.‬‬ ‫השעה הייתה שתיים בצהריים‪ .‬הספקתי לנוח שעתיים‪ ,‬במשך שעה‬ ‫ראיתי טלוויזיה‪ ,‬ועוד הספקתי לסיים את ספר הפעולה שלי‪.‬‬ ‫כעת כולנו ישבנו מסביב לשולחן האוכל בסלון ושוחחנו‪,‬‬ ‫ממתינים שהדודה רבקה תגיש לנו את ארוחת הצהריים‪.‬‬ ‫הכל היה מוכן ליום ההולדת‪ .‬נשארו ארבעה שעות עד שנתחיל‬ ‫בחגיגה‪.‬‬ ‫אבא התלוצץ שהדוד צ'רלס לא נולד במקום ובעונה הנכונים‪ ,‬כי‬ ‫בכפר של הדודים מעולם לא י ורד שלג‪ .‬אלא רק גשם ובוץ‪ ,‬בוץ‬ ‫וגשם‪ .‬וזה הורס את האווירה‪...‬‬ ‫באמת‪ ,‬אבי היה מאוכזב‪ .‬הוא אהב מאוד שלג‪ ,‬כמוני‪ .‬אבל הוא‬ ‫היה מוכן לוותר על השלג תמורת חופש אחד עם הדודים‪ .‬הוא‬ ‫אהב אותם נורא‪.‬‬ ‫"אבל מה שהכי חשוב‪ ,‬זה שהפעם לא יהיו הפרעות ממשפחת‬ ‫קורלנד‪ ,‬כמו בקיצים‪ ".‬צחק אבי‪.‬‬ ‫"נכון‪ ",‬נחר הדוד צ'רלס‪" ,‬נכון מאד‪ .‬אם כי היה לך מזל שנסעת‬ ‫לקנות רכב אתמול‪".‬‬ ‫"למה אתה מתכוון?" שאל אבי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪301‬‬

‫ואז הדוד צ'רלס התחיל לספר את הביקור של גברת קורלנד‬ ‫בביתו אתמול בצהריים‪.‬‬ ‫ואז נזכרתי‪ ,‬היום הוא היום האחרון ומחר אנחנו נוסעים מפה‪.‬‬ ‫גברת קורלנד אמרה לי שאם אני ארגיש מוכן אז עליי ליצור איתה‬ ‫קשר‪ ,‬מתוך כוונה לעזור לי‪.‬‬ ‫ואני הרגשתי מוכן‪ ,‬מעבר לכל‪ -‬ספק‪ ,‬מה נותר עוד לראות?‬ ‫לגלות? כבר ראיתי מפלצות‪ -‬בוץ‪ ,‬אני צריך לפנות לגברת קורלנד‪,‬‬ ‫עכשיו זה הזמן‪.‬‬ ‫"אה‪ ,‬אימא‪ ,‬אני יכול לצאת החוצה לחצי שעה ‪ "? -‬שאלתי‪.‬‬ ‫"ומה תעשה בחוץ‪ ,‬קרייג? אין שם מה לעשות עכשיו‪ ".‬מחתה‬ ‫אמי‪.‬‬ ‫"אימא‪ ,‬אני אמצא מה לעשות‪ ,‬אני אלך לגן‪-‬השעשועים הישן‬ ‫במורד הגבעה‪".‬‬ ‫"אתה לא הולך לשום מקום‪ ",‬קפצה הדודה רבקה והצהירה‪,‬‬ ‫"עד שאתה לא אוכל את ארוחת הצהריים‪".‬‬ ‫גנחתי במיאוס‪" ,‬אוקיי‪ ...‬אני אצא אחרי ארוחת הצהריים‪".‬‬ ‫אחרי ארוחת‪ -‬הצהריים‪ ,‬מצאתי את עצמי מתדפק על דלת ביתה של‬ ‫משפחת קורלנד‪.‬‬ ‫התשובה לא איחרה לבוא‪ ,‬הדלת נפתחה בחריקה קלה אך‬ ‫צורמנית שגרמה לי להתכווץ‪.‬‬ ‫"הגעת לבסוף‪ ".‬אמרה גברת קורלנד בעוקצנות‪.‬‬ ‫"לא קבענו לשום פגישה‪ ,‬גברת קורלנד‪ .‬אני רק באתי להגיד‬ ‫שראיתי את היצורים שעליהם דיב רת‪ ,‬אלו מפלצות בוץ‪ ".‬הצהרתי‪.‬‬ ‫"יפה יפה‪ .‬אז מה אתה עומד על המפתן? היכנס פנימה!"‬ ‫הורתה גברת קורלנד‪ .‬פסעתי אל פנים הבית‪ ,‬צעדתי אל תוך הסלון‪,‬‬ ‫ואז הסתובבתי כדי לשאול את הגברת –‬ ‫"סליחה‪ ,‬גברת קורלנד‪ ,‬אני יכול לשבת?"‬ ‫"תשב‪ ,‬בוודאי‪ .‬רוצה תה?"‬ ‫"לא‪ ,‬תודה‪".‬‬

‫‪ | 302‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"גם אני לא רוצה‪ ",‬גברת קורלנד פנתה אל כורסת עור שעמדה‬ ‫מול הספה שהתיישבתי עליה‪" ,‬מפלצות הלילה הגשום‪"...‬‬ ‫"מפלצות הלילה הגשום?"‬ ‫"כן‪ ,‬מפלצות אשר מופיעות בלילות גשומים במיוחד‪ ".‬הסבירה‬ ‫גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"מפלצות הלילה הגשום‪ "...‬חזרתי אחריה‪" .‬הדודים שלי יודעים‬ ‫עליהם משהו?"‬ ‫"אני בטוחה בכך‪ ,‬קרייג‪ ".‬השיבה‪.‬‬ ‫"מפלצות הבוץ מסוכנות?"‬ ‫גברת קורלנד פלטה אנחה‪" ,‬מסתבר שאם מישהו שאינו שייך‬ ‫אליהם מצטרף לחגיגות שלהם ‪ ,‬הם עלולים לפגוע בו‪ .‬הם לא‬ ‫נראים לך אלימים‪ ,‬קרייג?"‬ ‫הנהנתי‪ .‬הגברת קורלנד שקעה בתוך הכורסא‪" ,‬אני צריכה‬ ‫להראות לך משהו‪".‬‬ ‫הרמתי את גבתי‪.‬‬ ‫"בוא אחריי‪".‬‬ ‫היא הובילה אותי בעקבותיה אל מדרגות הקומה השנייה‪ .‬עלינו‬ ‫לאט‪ -‬לאט‪ ,‬בזמן שהקרשים של המדרגות משמיעות רעש של ג'וק‬ ‫שנמעך‪.‬‬ ‫"בית ישן‪ "...‬מלמלתי‪.‬‬ ‫"בן מאה שנה‪ ,‬לפחות‪ ".‬הסבירה‪.‬‬ ‫"הרבה‪".‬‬ ‫הגענו אל ה פרוזדור של הקומה השנייה‪ ,‬גברת קורלנד הוליכה‬ ‫אותי אל החד ר האחרון‪ .‬היא לא הסתובבה לבדוק מה איתי‪ ,‬נראה‬ ‫שהיא לא רצתה להראות לי את פניה‪ .‬נראה היה שהיא מתרגשת‪.‬‬ ‫כמעט והתחלתי לחשוד בה‪ ,‬אבל מאז שדיברתי איתה באופן‬ ‫קרוב כל כך‪ ,‬התחלתי לחשוב עליה אחרת לגמרי‪ .‬המוניטין שלה‬ ‫נפגם בצורה משמעותית אחרי כל מה שעשתה לדודים שלי‪ ,‬אבל‬ ‫בסופו של דבר‪ ...‬גם הדודים שלי לא היו כאלה מלאכים טהורים‪.‬‬ ‫"הנה‪ ".‬מלמלה גברת קורלנד‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪305‬‬

‫הגענו אל החדר האחרון מצד ימין של הפרוזדור‪ .‬צבע הדלת‬ ‫החומה כבר התקלף ברובו‪ .‬הדלת עצמה הייתה פתוחה לכדי רווח‬ ‫קטן‪.‬‬ ‫גברת קורלנד הניחה את ידה על הדלת ודחפה אותה‪.‬‬ ‫הדלת נפתחה לרוו חה‪ ,‬אור שמש חזק זרם לעינינו‪ .‬בחוץ נשמע‬ ‫טפטוף קל‪ ,‬יכולתי לנחש שיש קשת בחוץ‪.‬‬ ‫"תנסה להתרגל לאור‪ ".‬אמרה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫התרגלתי די מהר‪.‬‬ ‫וכשהבטתי אל עבר החלון שהיה מולי‪ ,‬ראיתי שמשני צדדיו נחו‬ ‫שני כיסאות‪.‬‬ ‫נשימתי נעתקה‪.‬‬ ‫קלטתי ששני בני‪-‬אדם יושבים על הכיסאות‪.‬‬ ‫כיסיתי את פי עם ידי כדי לא לצרוח באימה‪.‬‬

‫‪ | 306‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪18‬‬ ‫לבי קפא‪ .‬ריאותיי כאילו התכווצו‪ ,‬וגופי היה משותק מאימה‪ .‬לא‬ ‫הצלחתי להניד עפעף‪.‬‬ ‫על שני הכיסאות ישב ו שני אנשים‪ .‬לא זיהיתי אותם בהתחלה כי‬ ‫הם היו לבנים כסיד ומבטם היה דלוח‪ ,‬חסר רוח חיים‪ .‬ריקנות‬ ‫במקום התבוננות‪.‬‬ ‫"מימין‪ ,‬ג'פרי נכדי‪ ,‬ועל ידו ‪ -‬בעלי‪ ,‬אריק‪ ".‬אמרה גברת קורלנד‬ ‫ו מחתה דמעה שזלגה על לחיה‪.‬‬ ‫"מה‪ ...‬מה‪ ...‬מה קרה להם?" שאלתי ברעד גלוי‪.‬‬ ‫"הם הפכו לצמח‪ ,‬צמח חי‪ ,‬שיש להשקותו מדי יום ביומו כדי‬ ‫שיישארו בחיים‪".‬‬ ‫"אלוהים ‪ ",‬התפעמתי‪" .‬למה זה קרה להם? איך זה קרה להם?"‬ ‫" הדודים של אביך‪ ,‬כמובן‪ ".‬אמרה גברת קורלנד‪" ,‬זה קרה‬ ‫בשנה שעברה‪ ,‬באחד מהימים הגשומים ביותר של החורף‪ .‬ג'פרי‬ ‫ואריק תי קנו דבר מה במחסן שבגינה שלנו‪ .‬זו הייתה שעת לילה‬ ‫מאוחרת‪ .‬לפתע הם ראו יצורים מוזרים יוצאים מהאדמה‪ ,‬ג'פרי‬ ‫הלך לחקור‪ ,‬אריק הרגיש שזה מסוכן‪ ,‬הוא צעק אליי מהגינה ואמר‬ ‫שהוא וג'פרי הולכים לחקור דבר מה ורץ אחרי בנו‪ .‬מצאתי את‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪307‬‬

‫שניהם זרוקים בחצר שלנו על האדמה למחרת בבוקר‪ ,‬קפואים‬ ‫ושבריריים‪ ,‬כפי שאתה רואה‪ " .‬גברת קורלנד דיברה בזריזות‬ ‫ובאותה העת התייפחה נורא‪.‬‬ ‫"איך את יודעת שהם ראו את המפלצות?" שאלתי‪.‬‬ ‫"גברת קורלנד הטיחה זאת בפניי‪ .‬הזקנה המטורפת‪ ,‬היא ראתה‬ ‫את הכל מחלון ביתה‪ .‬היא סיפרה לי את זה אחרי שהטחתי בפנייה‬ ‫שהיא ובעלה אשמים במה שקרה ליקיריי‪ ".‬סיפרה גברת מורגן‬ ‫והשפילה את ראשה‪.‬‬ ‫"ואת האמנת לה?" הקשיתי‪.‬‬ ‫"אני מכירה את ג'פרי‪ ,‬סקרנותו מעולם לא ידעה שובע‪.‬‬ ‫וכשגברת קורלנד אמרה לי ש‪ ...‬ש‪ "...‬גברת קורלנד שוב התייפחה‪.‬‬ ‫"‪...‬שג'פרי יצא לחקור את מה שראה‪ ,‬ידעתי שהיא דוברת אמת‪".‬‬ ‫לפתע כבר לא יכולתי לראות יותר את פניהם של יקיריה‪ .‬הסרתי‬ ‫את מבטי מהם‪" .‬זה מפחיד אותי לגמרי‪ ,‬אני חושב שזה היה‬ ‫מספיק‪ .‬אני מצטער על האובדן שלך‪ ,‬גברת קורלנד‪".‬‬ ‫"אז קדימה‪ ".‬גברת קורלנד הכניסה את ידה אל בית שחיי‬ ‫ומשכה אותי בעדינות אל מחוץ לחדר‪ .‬היא הרפתה את ידה‬ ‫כשיצאנו מחוץ לחדר‪ ,‬והביטה בי‪ .‬השתדלתי להביט בה בחזרה‪,‬‬ ‫בעיקר כדי שלא אראה בטעות את ראשיהם של יקיריה מעבר‬ ‫לכתפה‪.‬‬ ‫" רציתי שתדע את זה‪ ,‬כדי שתוכל לתכנן את צעדיך הבאים‬ ‫בהתאם‪ ".‬היא התקרבה אליי ולחשה באוזני‪" ,‬הצל את עצמך ואת‬ ‫משפחתך‪".‬‬ ‫פי נפער לרווחה‪ ,‬והיא שוב התרחקה ממני‪.‬‬ ‫"אני אשאר כן‪ ,‬אני צריכה להשקות אותם כעת‪ ".‬היא אמרה‬ ‫והדמעות שוב נקוו בעיניה‪ " .‬אני צריכה להתמיד‪ ,‬אני מתנצלת‪.‬‬ ‫להתראות קרייג‪ ",‬היא אמרה ונעלה בפניי את הדלת של החדר‪,‬‬ ‫"כשאתה עוזב את ביתי‪ ,‬אל תשכח לסגור את הדלת אחרייך‪.‬‬ ‫בסדר?"‬ ‫"כן‪ ".‬עניתי בקול שקט‪ .‬להציל את עצמי ואת משפחתי?‬

‫‪ | 308‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫גברת קורלנד נעלה את חדר האירוח‪ ,‬ואני נותרתי לעמוד‬ ‫במקומי במשך חצי דקה אל מול חדרם של ג'פרי ואריק‪.‬‬ ‫מחשבותיי נדדו הרחק מגופי‪.‬‬ ‫לא הבנתי כלום‪ ,‬כאילו אני מצוי בעיצומו של סרט מדע בדיוני‪.‬‬ ‫או גרוע מכך‪ :‬סרט אימה‪.‬‬ ‫לבסוף פניתי לאחור‪ .‬נתתי ריצת מרתון מטורפת בחזרה אל‬ ‫ביתם של דודיי ‪ ,‬אפוף בתחושת פרנויה‪ ,‬כאילו ג'פרי ואריק‬ ‫הצמחים ירדפו אחרי‪.‬‬ ‫הכל פה מטורף‪ ,‬חשבתי‪ ,‬אני לא יודע מה קורה פה‪ ,‬אני פשוט‬ ‫לא יודע‪.‬‬ ‫ואולי אני פשוט לא רוצה לדעת‪.‬‬ ‫ישבתי מקופל במיטה שלי‪ ,‬עדיין בהיסטריה ממה שקרה‪ ,‬הגיעה‬ ‫שעת הערב‪ ,‬ואני עדיין לא נרגעתי מחוויה שעברה עליי‪.‬‬ ‫ידעתי שלעולם לא אשכח את המראה של ג'פרי ואריק‪ .‬זה היה‬ ‫כל‪-‬כך מבעית‪ ,‬כל כך מחריד ומגעיל‪.‬‬ ‫"מה אני אעשה כעת?" זעקתי בחרדה‪ .‬אזהרתה של גברת‬ ‫קורלנד הדהדה שוב ושוב בראשי‪ ,‬ולא היה לי שמץ של מושג איך‬ ‫בכלל להתחיל להתייחס אליה‪.‬‬ ‫בעודי נסער בגלל המחשבות האלה‪ ,‬נכנסה לחדרי אמי‪ .‬הסתרתי‬ ‫מיד את המבט העגום‪.‬‬ ‫"ק רייג! איך אתה מרגיש?" שאלה אמי‪.‬‬ ‫"בסדר‪ ".‬אמרתי תוך כדי משיכת כתפיים‪.‬‬ ‫"למרות מה שקרה אמש?"‬ ‫" את אמרת שלא נדבר על זה‪ ,‬אז בואי לא נדבר על זה‪ ".‬אמרתי‪,‬‬ ‫מעט בחוצפה‪.‬‬ ‫"בכל מקרה‪ ,‬עליתי הנה כדי לקרוא לך‪ .‬הדודה רבקה רוצה‬ ‫שנצטלם בגינה‪".‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪309‬‬

‫החסרתי פעימה ‪ .‬הדודים הולכים לצלם אותנו‪ ,‬בדיוק כפי‬ ‫שצילמו את קרובי המשפחה האחרים שלי‪ :‬משפחת סטיוארט‪,‬‬ ‫הדודים הנום ואת האחרים‪.‬‬ ‫אמי ואני ירדנו במדרגות העץ הרופפות אל הסלון‪.‬‬ ‫"אתם מוכנים? מאי?" שאלה הדודה רבקה‪ ,‬היא ישבה על‬ ‫הכורסא בסלון‪.‬‬ ‫"אני מוכן‪ ".‬חייכתי באופן מאולץ‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אז הבה נצא החוצה‪ ".‬אמרה‪.‬‬ ‫אבא שלי שקרא משהו מעניין בעיתון הספורט‪ ,‬לא הצליח‬ ‫להוציא ממנו את הראש‪.‬‬ ‫"ג'וש‪ ,‬קדימה‪ ,‬בוא‪ ".‬אמרה אמי ותפסה קלות בקצה העליון של‬ ‫העיתון‪.‬‬ ‫"רק רגע אחד‪ "...‬אמר אבי‪ .‬עיניו ריצדו במהירות על שני‬ ‫המשפטים האחרונים‪ ,‬ואז הוא הניח את העיתון וקם‪" ,‬טוב‪ ,‬בואו‬ ‫נלך‪".‬‬ ‫פנינו כולנו לעבר הדלת שמובילה אל החצר האחורית‪.‬‬ ‫בדרך הגנבתי מבט לעבר דלת המרתף הגדולה‪.‬‬ ‫כנראה שלא י זדמן לי לחקור את המקום‪ ...‬הרהרתי בתחושת‬ ‫אכזבה‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬תסתדרו מהר‪ ,‬נראה לי שהסופה יצאה להפסקה קצרה‬ ‫יחסית‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס‪ ,‬הוא החזיק בידו מצלמה חדישה‬ ‫ומודרנית‪ ,‬עם פיתוח אוטומטי‪" ,‬הוקינסים‪ ,‬תעמדו שם‪ ,‬לפני השיח‬ ‫הגדול הזה‪".‬‬ ‫כולנו הסתדרנו שם‪ ,‬אני אבי ואמי‪.‬‬ ‫"אוקיי‪ ,‬תנו חיוך גדול‪ ".‬ביקש הדוד צ'רלס‪ ,‬אך לפני שלחץ‬ ‫הדודה רבקה צעקה‪.‬‬ ‫"נו קדימה‪ ,‬זה חיוך? אתם מסוגלים ליותר!"‬ ‫"זה מספיק טוב‪ ,‬רבקה‪ .‬אל תבלבלי אותם‪".‬‬ ‫הוא הביט עוד כמה רגעים דרך החריץ‪ ,‬ואז ‪ -‬כמה התמזל לנו ‪-‬‬ ‫ברגע שהוא צילם חלף ברק מעל לראשנו‪.‬‬

‫‪ | 330‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"או י! איזה יפה!" צעק הדוד צ'רלס‪ ,‬הוא מיהר לשלוף את‬ ‫התמונה שירדה מתוך המצלמה‪ ,‬הרעיד אות ה כמה שניות ואז הביט‬ ‫בה‪" ,‬זה לא קרה לי מעולם! הברק נתפס ב רקע!" מיהרנו כולנו‬ ‫לרוץ אליו ונעמדנו מאחורי גבו‪ ,‬קריאת התפעלות בקעו מפינו‪.‬‬ ‫" ממש מדהים!" אמר אבי‪.‬‬ ‫הדודה רבקה התבוננה בציור וצחקה בעונג‪.‬‬ ‫"זה פשוט‪ ...‬פשוט נהדר!" התפעלה אמי‪.‬‬ ‫"טוב‪ .‬התמונה צולמה‪ ,‬עכשיו‪ ,‬להפתעה הגדולה‪ ".‬אמרה הדודה‬ ‫רבקה‪.‬‬ ‫"הכנתם לנו גם הפתעה?" של אבי‪.‬‬ ‫"בואו אחריי‪".‬‬ ‫התחלנו לצעוד בחזרה אל הבית‪ ,‬ואני הרגשתי כאילו כל צעד‬ ‫שעשיתי היה כמו צעידה בתוך חול‪ .‬על איזו הפתעה הדודה‬ ‫מדברת? פי הפך ליבש‪ ,‬אבל לא ראיתי שום דרך לשכנע את‬ ‫ההורים שלי לנטוש את הכל ולנסוע‪.‬‬ ‫הבטתי‪ ,‬כמו מתוך תקווה לאיזו הצלה‪ ,‬אל ביתם של‬ ‫הקורלנדים‪ .‬גברת קורלנד עמדה מאחורי חלון החדר שהראתה לי‪.‬‬ ‫היא הביטה בי בעיניים לוהטות‪ ,‬כאלו שדוחקות לפעולה‪ .‬השפלתי‬ ‫את ראשי‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס המשיך להביט בחיוך אל התמונה במשך כל‬ ‫הליכתנו‪ .‬הוא הרים את מבטו רגע לפני שהתנגש בדלת החצר‬ ‫האחורית‪ .‬הוא פתח אותה ואז נתן לנו להיכנס הביתה‪ .‬הוא סגר‬ ‫אחריו את הדלת ונכנס‪.‬‬ ‫הבטתי בדוד צ'רלס שהתבונן בתמונה וסקר אותה‪.‬‬ ‫"אז מה ההפתעה?" שאלה אמי‪.‬‬ ‫"היא נמצאת במרתף‪ ".‬אמרה הדודה רבקה וצחקה‪ .‬צחוק שהיה‬ ‫לטעמי לא קשור‪ ,‬מטורף‪ .‬צחוק שלפני מעשה אסור ומטורף‪.‬‬ ‫" הו‪ ,‬דודה רבקה‪ .‬למה שם‪ ,‬בתוך כל הבלגן שלמטה?" שאל‬ ‫אבי‪ " ,‬למה שלא נחגוג פה בסלון?"‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪333‬‬

‫" כי ההפתעה מונחת במרתף‪ .‬פשוט מאד‪ ".‬הסביר הדוד צ'רלס‬ ‫וקרץ אליי בערמומיות‪ .‬אחר כך ש ב וטמן את פניו בתמונה‪.‬‬ ‫מה פשר המסתוריות המפחידה הזאת‪ ,‬הרהרתי בבהלה‪ .‬מה‬

‫אנחנו בדיוק הולכים לראות במרתף? ולמה יש לי תחושה שהולך‬ ‫להיות שם בוץ?‬ ‫הדודה רבקה הוציא את המפתח למנעול המרתף מהצרור‬ ‫שבסינר שלה‪ ,‬ופתחה בזריזות את המנעול‪ .‬הדלת חרקה אחורנית‬ ‫באיטיות וחשפה ב פנינו את המדרגות למרתף‪ .‬צמרמורת עזה‬ ‫חלפה בגבי כשהבחנתי בכתמים עליהם‪ .‬היה שם בוץ‪ ,‬אבל מישהו‬ ‫ניקה אותו‪ ,‬אם כי לא בחריצות יתר‪.‬‬ ‫לפתע מבטה של הדודה הפך לחמור‪ ,‬והיא אמרה בקול בוטה‪,‬‬ ‫"רדו למטה‪ ,‬הוקינסים‪ .‬עכשיו‪".‬‬ ‫פניה של אמי החווירו‪ ,‬אבל אבי לא הראה ששמע את האיום‬ ‫שבקולה‪ .‬הוא לחץ על מתג גדול וישן‪ .‬אחרי כמה עמעומים האור‬ ‫נדלק‪ .‬זה היה אור חזק שהגיע מהמרתף‪ ,‬ולא מגרם המדרגות‬ ‫"אני אכנס ראשון‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫הוא נדחף בין אבי לבין הקיר והחל לרדת במדרגות‪.‬‬ ‫אחריו ירדנו הוריי ואני‪.‬‬ ‫הדודה רבקה נותרה מאחור‪.‬‬ ‫ברגע ש רגלינו דרכו על הרצפה‪ ,‬הכה באפינו ריח מסריח ודוחה‪,‬‬ ‫הדומה לריח של רפש ביוב‪.‬‬ ‫"או י אלוהים‪ .‬איזו מין הפתעה זו?" צעק אבי וסתם את אפו‪.‬‬ ‫"אנ י עולה למעלה‪ ,‬נחגוג שם‪ ".‬הוא אמר והסתובב אחורנית‪.‬‬ ‫"אתם לא הולכים לשום מקום‪ ".‬הורתה הדודה רבקה‪ ,‬היא ירדה‬ ‫את המדרגות האחרונות והתייצבה מול אבי‪.‬‬ ‫"דודה רבקה‪ ,‬האם הכל בסדר?"‬ ‫היא חייכה את אותו החיוך המטורף‪" .‬זה לא יהיה נהדר להיפגש‬ ‫עם קרובי המשפחה שלכם ולהתאחד איתם? לנצח?"‬

‫‪ | 334‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪19‬‬ ‫"אתם תצטרפו למשפחה הגדולה‪ ,‬יחד עם כל הקרובים שלכם‪,‬‬ ‫מצד אבא ג'וש‪ ".‬הבהירה הדודה רבקה‪.‬‬ ‫"מה?" שאל אבי‪" ,‬על מה לעזאזל את מדברת?"‬ ‫הדודה רבקה לא ענתה‪ ,‬היא שילבה את ידיה‪ ,‬והביטה בנו במבע‬ ‫חסר רחמים‪.‬‬ ‫"לא!" צ עקתי‪" ,‬אימא‪ ,‬היא כולאת אותנו פה! היא הולכת‬ ‫לעשות ל נו משהו ממש רע‪ ,‬תעצרו את זה!"‬ ‫התחלתי להיכנס להיסטריה‪.‬‬ ‫אמי הביטה בי במבט עגמומי‪ ,‬מבט של אובדן תקווה והשלמה‬ ‫עם ה התרחשויות הנוראיות שעומדות לבוא‪ .‬המבט הזה של אמי‬ ‫גרם לי להתפוצץ מבפנים‪.‬‬ ‫"קרייג‪ ,‬תירגע בבקשה‪ "...‬ביקשה אמי בקול רגוע ומתוק‪,‬‬ ‫סותמת את אפה בידה‪.‬‬ ‫"את לא זוכרת את מפלצות הבוץ?!" צווחתי‪.‬‬ ‫"אה!" נחנקה הדודה רבקה‪.‬‬ ‫הבטתי בה‪ ,‬ופניה האדימו‪.‬‬ ‫"ידעתי‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס וחבט עם ידו בפניו‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪331‬‬

‫"אנחנו לא יכולים עכשיו לסגת ולהפסיק את זה‪ ,‬צ'רלס‪ .‬קדימה‪,‬‬ ‫פשוט תפתח את מקלחת הבוץ!"‬ ‫נשימתי נעתקה‪.‬‬ ‫לפתע‪ ,‬כמו על ידי הזמנה מיוחדת‪ ,‬הסבנו כולנו את פנינו אל‬ ‫פינת המרתף‪ .‬אמבטיה ישנה שהייתה במצב ריקבון‪-‬מתחיל עמדה‬ ‫שם‪ ,‬ואני התפלאתי איך לא שמנו לב אליה קודם‪.‬‬ ‫"מקלחת הבוץ?" חזר אבי על דבריה של הדודה רבקה‪ ,‬והפעם‬ ‫לא התבייש לשאול‪" ,‬אתם יצאתם מדעתכם?"‬ ‫"אני מצטער ג'וש‪ ,‬אבל‪ ,‬זה רק לטובת כל המשפחה‪ .‬אתם‬ ‫עומדים להצטרף אל שאר אנשי הבוץ‪ ,‬וזה רק לטובתכם‪ ".‬הסביר‬ ‫הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫אף‪-‬אחד לא באמת הבין על מה מדובר‪ .‬רק אני הבנתי‪ ,‬אבל כבר‬ ‫לא ראיתי דרך להשיב את הגלגל לאחור‪.‬‬ ‫צ' רלס הושיט את ידו לאבי במחוות הזמנה‪" ,‬אני מצטער‪,‬‬ ‫אחייני היקר‪ ,‬אבל אתה תהיה הראשון‪".‬‬ ‫"מה?" שאל אבי‪" .‬ראשון למה?"‬ ‫"ג'וש‪ ,‬קדימה‪ ".‬אמרה הדודה רבקה‪.‬‬ ‫"זו ההפתעה‪ ,‬כן? מה שדיברתם עליו? טוב‪ ,‬אז אני מרשה‬ ‫לעצמי להניח שאתם יודעים מה אתם עושים‪".‬‬ ‫הו א התחיל לצעוד לאיטו לעבר המקלחת‪ .‬כשהגיע אליה‪ ,‬הוא‬ ‫נעמד מולה‪.‬‬ ‫"אין צורך להתפשט‪ " .‬ענה לו הדוד צ'רלס‪" ,‬תעלה פנימה עם‬ ‫הבגדים‪".‬‬ ‫"אתם באמת השתגעתם‪ ,‬מה? ז ו הפתעה ממש מטורללת‪ ,‬אתם‬ ‫לא חושבים?" שאל אבי‪ ,‬תוך שהוא מביט בחוסר‪-‬שלווה סביב‪,‬‬ ‫"עם הבגדים?!"‬ ‫"קדימה ג'וש‪ .‬אנחנו לא נחכה לך הרבה זמן‪ ".‬אמרה הדודה‬ ‫רבקה‪.‬‬ ‫אבי עיקם את לסתו בהיסוס‪ ,‬אולי בגועל‪.‬‬ ‫"אני‪ ...‬טוב‪ .‬בואו נגמור עם זה‪ ".‬אמר בכניעה‪.‬‬

‫‪ | 332‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"בדיוק ככה‪ "...‬אמרה הדודה רבקה בשמחה‪.‬‬ ‫אבי הרים את רגלו הימנית‪ ,‬ו הוריד אותה פנימה לאמבטיה‪.‬‬ ‫לאחר מכן נכנס לשם כולו‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס נעמד ליד האמבט וחי יך חיוך זדוני ומרושע אליי‬ ‫ואל אמי‪.‬‬ ‫"הכל הולך טיפ‪-‬טופ‪ ".‬אמר ומיד משך בשרשרת ברזל חלודה‬ ‫שתלתה מהצינור שמעל האמבט למטה‪.‬‬ ‫רעש של שאיבה ויניקה מעוררי בחילה ‪ ,‬ומתוך הצינור באמבט‬ ‫נפלט גוש בוץ קטן ורטוב‪.‬‬ ‫הבוץ נפל על כתפו של אבי‪.‬‬ ‫" אההה!" צעקנו כולנו ביחד‪ ,‬אני‪ ,‬אמי ואבי‪.‬‬ ‫אבא שלי זינק מתוך האמבט‪ ,‬אבל נתקע בקיר האמייל שלה‬ ‫והתרסק על הרצפה‪ .‬צרחתי פעם נוספת‪ ,‬ואמי יחד איתי‪ .‬הדודה‬ ‫רבקה צחקה בהנאה‪ .‬רציתי לסתור לה בכל הכוח בפנים‬ ‫המאושרות והמטורפות שלה‪.‬‬ ‫"אתם מטורפים!" זעק תוך שהוא נאבק להוריד את גוש הבוץ‬ ‫מכתפו‪" ,‬בוץ?!"‬ ‫אבל מאמציו לא נשאו שום פרי – גוש הבוץ נדבק אליו כמו‬ ‫כלב שלסתותיו נסגרו על עצם‪.‬‬ ‫"אבא!!! לא!" צעקתי‪ .‬רצתי לעבר אבא שלי‪ ,‬התנפלתי על‬ ‫גופו והתחלתי להוריד ממנו את הבוץ‪ .‬אבל זה היה חזק מדי‪ .‬יותר‬ ‫מדי חזק‪.‬‬ ‫"אבא!!!" צעקתי‪ .‬אימא שלי צרחה שוב‪ ,‬אבל נמנעה‬ ‫מלהתקרב אל אבי‪.‬‬ ‫הבטתי בדוד צ'רלס בפנים כועסות‪ ,‬הכי כועסות שעשיתי‬ ‫מעולם‪ " ,‬למה אתם עושים את זה?! למה אתם הורסים לנו את‬ ‫החופשה? למה הזמנתם אותנו לכאן מההתחלה?!"‬ ‫שנאתי אותם‪.‬‬ ‫"ג'וש!" צווחה אמי‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪335‬‬

‫"אלוהים‪ ,‬אני מרגיש כאילו נפל לי על הכתף משהו במשקל‬ ‫מאה קילו‪ .‬איי‪ ,‬אחחח!" גנח אבי‪.‬‬ ‫לא הצלחתי לעשות כלום‪ ,‬הגוש פשוט הפך לחלק ממנו‪ .‬קפצתי‬ ‫אחורנית‪ .‬וזחלתי אל עבר הקיר הקרוב‪.‬‬ ‫הבוץ ש היה על הכתף של אבא שלי לא הרפה‪ .‬להיפך ‪ -‬הוא‬ ‫התחיל לגדול‪ ,‬ולגדול‪ ,‬ולגדול‪.‬‬ ‫לב סוף הבוץ כיסה את כל גופו‪.‬‬ ‫אבא שלי הפך למפלצת בוץ‪.‬‬

‫‪ | 336‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪16‬‬ ‫אבא שלי‪ ,‬שצבעו הפך לחום כמו של גוש אדמה בשדה‪ ,‬שכב כעת‬ ‫על הרצפה בחוסר‪-‬אונים‪.‬‬ ‫"ג'וש?" שאלה אמי‪ .‬קולה נ שמע לי מרוחק‪ ,‬ואולי באמת היה‬ ‫כזה‪ .‬כל המציאות הזאת הייתה בלתי נתפסת‪ ,‬מטורפת‪.‬‬ ‫"הוא הפך למפלצת בוץ‪ ".‬אמרה הדודה רבקה‪.‬‬ ‫אמי פלטה יבבה למשמע דבריה‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬עכשיו תורכם‪ ,‬מאי וקרייג‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס‪" .‬הזמן‬ ‫קצר והמלאכה מרובה‪ ,‬ו אנחנו עוד צריכים לערוך את מפגש‬ ‫האיחוד הנפלא בי ניכם לבין קרובי המשפחה שלכם‪".‬‬ ‫הרגשת י את הדוד צ'רלס הולך לכיוון שלי‪ ,‬אבל אני הייתי‬ ‫בעולם משלי‪ ,‬בוכה כמו ילד קטן‪.‬‬ ‫הוא התכופף‪ ,‬אחז בבית‪-‬השחי שלי וסחב אותי לעבר‬ ‫האמבטיה‪.‬‬ ‫"אל – " ביקשתי‪" .‬אני אעלה לבד‪".‬‬ ‫הדוד צ'רלס עזב את בית השחי שלי‪ ,‬ועליתי בעצמי אל האמבט‪,‬‬ ‫מודע לכך שהמאבק נגמר ברגע שאבא שלי הפך למפלצת בוץ‪.‬‬ ‫"יפה מאד‪ ".‬נחרה הדודה רבקה‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪337‬‬

‫צ'רלס חייך אליה בעיניים נוצצות‪ ,‬בסיפוק של חיית טרף‪ ,‬ואז‬ ‫הושיט את ידו אל השרשרת‪.‬‬ ‫אבל לפני שמשך בה‪ ,‬נפתחה דלת המרתף‪ ,‬ובשאגה אדירה‬ ‫נכנסה לשם גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"ממזרים! ידעתי! הפעם הייתי מוכנה!" צעקה‪.‬‬ ‫פקחתי את עיניי‪ ,‬לא מאמין‪.‬‬ ‫גברת קורלנד עמדה שם‪.‬‬ ‫האם עוד נותרה תקווה?‬ ‫גברת קורלנד ירדה למטה‪ ,‬היא פנת ה לדודה רבקה ההמומה‪,‬‬ ‫והעניקה לה סתירה מצלצלת‪ ,‬ואז בעטה לה ברגלה הזקנה‪.‬‬ ‫הדודה רבקה נפלה על הרצפה בצווחה‪.‬‬ ‫"מגיע לך למות!" צעקה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"תעזרי לי‪ ,‬גברת קורלנד‪ ".‬לחשתי‪ ,‬מקווה שהיא תשמע אותי‪.‬‬ ‫איוו ט פנתה בצעדים מוגברים לעבר הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫"אתה עוד תשלם על זה‪ ,‬על הרשעות והאמונות הטפלות האלה‬ ‫שלך‪ ,‬ממזר‪ ".‬צעקה‪.‬‬ ‫היא הרימה את ידה על הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫אבל לפני שהיא עשתה לו משהו‪ ,‬הדוד צ'רלס אמר בקול‪ ,‬תוך‬ ‫שהוא מרים את ידו לאות עצור‪" :‬אל תעשי את זה‪".‬‬ ‫"איזו סיבה יש לי לא לעשות את זה? אה? אתה הפכת את בעלי‬ ‫ונכדי לצמחים‪ ,‬אתה הפכת את כל צאצאייך וקרובייך למפלצות‪,‬‬ ‫ועכשיו‪ ,‬אתה מבקש ממני לא להרוג אותך?!" זעמה גברת קורלנד‪.‬‬ ‫"אנחנו יכולים להציע לך כסף?" שאל הדוד צ'רלס בחיוך‪.‬‬ ‫גברת קורלנד סתרה לו על פניו‪.‬‬ ‫"אני מזהיר אותך‪ ".‬פלט הדוד ומישש את לחיו האדומה‪.‬‬ ‫"אתה כבר לא יכול לעשות לי כלום‪ ,‬צ'רלס‪ ".‬צעקה גברת‬ ‫קורלנד‪.‬‬ ‫"אני יכול לעשות לך משהו טוב‪ ,‬רק תרפי ממני‪".‬‬ ‫"כמו מה?" שאלה איווט‪.‬‬

‫‪ | 338‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫"אני יכול‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬יש דרך להחזיר את אריק‪ ,‬ונכדך‪ ".‬טען‬ ‫הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫"תשתוק‪ ,‬ננס אוויל שכמוך‪ .‬אל תחשיב אותי לטיפשה!" אמרה‬ ‫גברת קורלנד בכעס‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס נ שך את שפתו באיפוק‪" ,‬איווט‪ ,‬אני מאד רציני‬ ‫לגבי זה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ .‬צ'רלס‪ ".‬גברת קורלנד צעדה צעד אחד קדימה‪ ,‬עד‬ ‫שאפה נגע באפו של הדוד צ'רלס‪ " .‬הרשה לי להבהיר לך משהו‪,‬‬ ‫והוא ש אני תמיד מדברת על ההווה‪ .‬אז מה שחשוב לי עכשיו יותר‬ ‫מכל‪ ,‬הם קרובי המשפחה שלך – קרייג והוריו‪".‬‬ ‫"מה איתם?"‬ ‫גברת קורלנד גדולת הממדים תפסה את צ'רלס בצוואר והרימה‬ ‫א ותו עד שרגליו ריחפו כעשרה סנטימטרים מעל הרצפה‪" ,‬אל‬ ‫תשחק איתי משחקים‪ ,‬צ'רלי‪ .‬האם אתה מתכוון לשחרר אותם‪,‬‬ ‫עכשיו? אה?!"‬ ‫"תורידי‪ ...‬איתי‪ "...‬השתנק הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫"מה אתה אומר?!" שאל גברת קורלנד ועזבה את הדוד צ'רלס‬ ‫כך שנפל על ישבנו‪.‬‬ ‫הוא מיהר לקום‪ " ,‬אני מציע לך עסקה‪ ,‬איווט‪ ".‬הוא אמר‬ ‫בעליזות מעושה‪ ,‬תוך שהוא מעסה את צווארו‪" .‬את מקבלת את‬ ‫משפחתך בחזרה‪ ,‬ואנחנו מקבלים את משפחתנו‪".‬‬ ‫"אל תעשי את זה‪ ".‬התחננתי‪.‬‬ ‫גברת קורלנד הביטה בי בעיניים מהורהרות‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ",‬הפצרתי בבכי‪" ,‬אני לא רוצה למות‪".‬‬ ‫"אני‪ "...‬היססה איווט‪ " .‬איך אתה הולך לעשות את זה?"‬ ‫פניי נפלו למטה‪ .‬אבדה לה התקווה‪.‬‬ ‫" החלטת את ההחלטה הראויה‪ ".‬אמר הדוד צ'רלס‪" ,‬וזה מה‬ ‫שעלייך לעשות‪ .‬עלייך לנטוע א ת אריק וג'פרי באדמה שבחצר‬ ‫שלך ולא להשקות אותם במשך שבוע‪ .‬לאחר שבוע‪ ,‬את תצטרכי‬ ‫לבוא ולהוציא אותם משם‪ ,‬להשרות אותם באמבטיה עם מים‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪339‬‬

‫חמים למשך כשלוש שעות‪ ,‬ואז להוציא אותם ולהשכיב אותם‬ ‫ללילה במיטה‪ .‬מובן?" הסביר הדוד צ'רלס‪.‬‬ ‫גברת קורלנד הנהנה‪ ,‬ו הדוד צ'רלס חייך בסיפוק‪ ,‬אבל מיד שינה‬ ‫את מבטו לאחר שגברת קורלנד סטרה בלחיו שהייתה אדומה גם‬ ‫ככה‪.‬‬ ‫" אתה עוד תקבל ממני כגמולך!" ‪" -‬את עוד תקבלי ממני‬ ‫כגמולך!" צעקו שניהם באותו הזמן‪ ,‬וגברת קורלנד התחילה‬ ‫לעלות במדרגות‪ ,‬אל היציאה מהמרתף‪ ,‬בלי להביט אפילו לרגע‬ ‫בדודה רבקה שעוד שכבה על הרצפה וליטפה את רגלה בכאב‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס שפשף את לח יו‪ ,‬ואז פנה אליי‪" ,‬אם כך‪ ,‬קרייגוש‬ ‫היקר‪ ,‬נשוב למה שעסקנו?"‬

‫‪ | 340‬ש‪.‬ד‪ .‬שיינקמן‬

‫‪11‬‬ ‫מפגש האיחוד‪.‬‬ ‫האמת‪ ,‬די היה נחמד‪.‬‬ ‫במיוחד עם ה דודים הנום‪ ,‬עם מייק שכבר די גדל ‪ -‬הוא כמעט‬ ‫בגילי ‪ -‬ועוד עם טליה הקטנה בת החמש‪ ,‬שפניה לא ממש השתנו‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬בטח‪ ,‬פנים של מפלצות בוץ לא משתנות לעולם‪ .‬מפלצות‬ ‫הבוץ רק גדלות ומתבגרות‪.‬‬ ‫בעצם‪ ,‬זה די מהנה להיות מפלצת בוץ‪.‬‬ ‫בינתיים אני עומד לסיים פה שנה ראשונה בבית משפחת מורגן‪,‬‬ ‫בסלון המרתף הגדול‪ ,‬כמה כיף שם‪ .‬עם כל הקרובים שלי‪ ,‬שהפכו‬ ‫למפלצות בוץ‪ ,‬כמוני וכמו משפחתי‪.‬‬ ‫אנחנו יוצאי ם מתוך האדמה בכל לילה גשום‪ ,‬רוקדים ונהנים‪.‬‬ ‫כאילו שאנחנו הולכים לערב שירה בציבור‪ .‬ממש כיף חיים‪.‬‬ ‫מדי פעם אני מציץ אל בית משפחת קורלנד‪ .‬פעם אחת ראיתי‬ ‫את גברת קורלנד מחלון החדר בקומה השנייה‪ .‬היא ישבה קפואה‬ ‫על כיסא עץ‪ ,‬ומה שחשוב זה שהיא הפכה לצמח‪ .‬אני אישית‬ ‫שמחתי לעשות לה את זה‪ .‬טינה אישית אף פעם לא הולכת‬ ‫לאיבוד‪ ,‬גם כשאתה הופך למפלצת בוץ‪.‬‬

‫מפלצות הלילה הג שום | ‪343‬‬

‫חוץ מזה‪ ,‬הדוד צ'רלס עבד עליה‪ ,‬שום דבר לא יכול להציל אדם‬ ‫מלהפוך לצמח‪-‬בוץ‪ .‬כך שבמילים אחרות‪ ,‬משפחת קורלנד נידונה‬ ‫להיות קפואה לעד‪.‬‬ ‫לקח לי כמה זמן להשתכנע בכך‪ ,‬אבל לבסוף הסכמתי עם‬ ‫המעשה של הדודים של אבי‪ .‬גם אם זה מטורף במקצת‪ ,‬הם בסך‬ ‫הכל מקיימים מסורת של כמה מאות שנים‪.‬‬ ‫רצונם הוא שבני משפחת הֶ נ ְֶד ְרסוֹן‪ ,‬סבו של הדוד צ'רלס‪ ,‬יהפכו‬ ‫כולם לאנשי‪-‬בוץ‪ .‬ככה זה היה מאז שקוֹלִ ין הנדרסון‪ ,‬המכשף‬ ‫המסתורי‪ ,‬בנה את אמבטיית הבוץ‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס והדודה רבקה הם לא כאלה נוראיים בסופו של‬ ‫דבר‪ .‬הם אוהבים אותנו נורא‪ ,‬ו אני מאד שמח כאן‪.‬‬ ‫הדוד צ'רלס סיפר לי שבחופשת החורף הקרבה ובאה יגיעו הנה‬ ‫בני הדודים של אבי‪ ,‬משפחת אֶ ְרטֶ סְ ט החביבים‪ .‬במשפחה הזאת‬ ‫יש ילד בן ‪ , 11‬בגילי ובגילו של מייק‪ ,‬שמו מייקל‪.‬‬ ‫יהיה מעניין לראות כיצד מייקל חווה את מה שאני חוויתי לפני‬ ‫שנה ‪ ,‬עד שיהפוך למפלצת הבוץ‪ .‬ואז זה יהיה ממש אדיר ‪ -‬נהיה‬ ‫כמו שלושת המוסקטרים‪ .‬אני‪ ,‬מייק‪ ,‬ומייקל ארטסט‪.‬‬